Life Lessons
אנשים שונים אליה גדלה כילדה מיוחדת במינה. גם שמעון וגם מרינה הבינו שזה באשמתם – הם מפנקים אותה יותר מדי. אבל איך אפשר לא לפנק? כל כך יפה, כל כך עדינה, וכמה קשה הייתה בשבילם הדרך אליה. מרינה לא הצליחה להיכנס להריון במשך שנים. מה הם לא ניסו – כל הרופאים, אפילו בתל אביב היו. כולם אמרו שהכול תקין, אבל תינוק לא היה. רופא מבוגר הציע לנסות רפואה עממית. כך מצאו אישה זקנה שנתנה למרינה לשתות שיקוי מסריח, כמה טיפות כל יום. מרינה נגעלה, אבל הקפידה לשתות – והנה הרתה. לא היה קץ לאושר. שמעון כל כך שמח עד ששכנים שמעו. ההריון היה כה קשה, שחשבו שמרינה לא תצליח. בחילות איומות, תגובות קשות לריחות, בצקות שלא אפשרו לה לצאת מהבית. כשחטפה צירים, שמעון נשם לרווחה, אך אחרי למעלה מ-10 שעות ייסורים החליטו הרופאים על ניתוח קיסרי. התינוקת נולדה חלשה, מרינה כמעט מתה מאיבוד דם – אבל בסוף התאוששה. חודש אשפוז, ואז סוף סוף חזרו הביתה. שמעון כבר לא ידע את נפשו מאושר ורק רצה לטפל במלאכית הקטנה שלו. עכשיו יש להם משפחה אמיתית. הכול יהיה בדיוק כפי שחלם. כשהייתה אליה בת 5, בא שמעון הביתה ואמר למרינה: “אנחנו צריכים לבנות בית. אין מקום בדירה, לאליה חייבת להיות חדר משלה”. מרינה התבלבלה – מאיפה ייקחו כסף? שמעון הרגיע – נבנה לאט לאט, נסתדר. היא הבינה שהוא צודק. אבל חצי שנה אחר כך – אליה חולה. בתחילה סתם הצטננות, ואז סיבוך לאוזניים ועוד ועוד… מרינה ואליה לא יצאו מבתי חולים. הכסף אזל, חובות כבדים, אך בסוף הילדה החלימה – אחרי שלוש שנות טיפולים. שמעון שכח ממחשבות על בית. העיקר להחזיר חובות. מרינה מצאה עבודה במפעל – כדי שבעתיד האבא יגשים את חלומו לבית. רק בגיל 14 הצליחו לסיים את החובות. אבל אליה התבגרה – ודרישותיה גדלו. שמלה, מעיל, מסיבת סיום באופק. ההורים חסכו כל שקל, חלמו – אליה תלמד, אולי אז יתחילו לבנות שוב. אבל גם זה לא עבד לפי התכנון. אליה התקבלה ללימודים, עברה לעיר. תוך שנתיים, שמעון הצליח לבנות קירות לבית – עדיין בלי חלונות ודלתות. ואז הגיע רגע נוסף… יום חופשי. ההורים חזרו עייפים מהעבודה בבית, שמחים על התקדמות קטנה. פתאום, דפיקה בדלת – אליה עומדת שם, בהריון מתקדם, לצידה בחור ארוך שיער. “אמא, ברור – זה הריון. וזה רוסלן. הוא עכשיו עובר לגור איתנו, נתחתן בקרוב”. ההורים המומים, מנסים לדבר. ומה עם הלימודים? “מסתדרת בלעדיהם. גם רוסלן עזב את האוניברסיטה, והוא חי.” ומה עם עבודה? “עוד לא מצא תחום שמתאים לו.” ההורים שותקים. שמעון מחליט – נעבור לבית שבנינו, אפילו אם רק חדר אחד מסודר. הדירה תישאר לזוג הצעיר כמתנת חתונה. ההורים עוברים לבית החצי-גמור, נותנים לזוג את כל מה שדרוש, משאירים לעצמם את המינימום. ברבות הימים, רוסלן ממשיך לא לעבוד, אליה מתלוננת. שמעון מציע – תן לבעלך לעזור בבנייה, הרי בסוף הבית יישאר לכם. “למה שיתערב? אתם בניתם, זה כל הסיפור!” השנים עוברות – הבית לאט מתגבש. שכנים חדשים, חברויות חדשות. הנער השכן, אנטון, מתיידד עם שמעון ומרינה, עוזר בבנייה. אנטון יתום, גר עם סבתו הקשישה. הקשר ביניהם הולך ומתחזק. ושלום בבית אליה? היא מסתדרת, אך תמיד חסר משהו, תמיד קשה. כאשר מרינה נחלשת, מתגלה סרטן סופני. שמעון מתקשר לאליה: “אמא מאוד חולה.” “מה אני יכולה לעזור?” היא שואלת בקרירות. אפילו כשהאם נזקקה לעזרה פיזית, אליה לא מתייצבת. כשמרינה הולכת לעולמה, אנטון, שלמעשה הפך לבן בית, בוכה מרה. אליה ממשיכה בחייה הרחוקים, מבקשת כסף, חולמת על המעבר לבית. שמעון מזדקן, בריאותו מדרדרת, לבדו בבית הגדול. אליה בקושי יוצרת קשר, חוץ מלבקש טובות. בתקופת משבר בריאותי קשה, אנטון ואשתו איילת (פראפראזה תרבותית על השם אולגה/אלנה) הם אלה שמבקרים, מטפלים, מבשלים, תומכים. שמעון מחליט להוריש את הבית לאנטון, שלמעשה היה לו לבן. ביום פטירתו של שמעון, אליה ובעלה מסתובבים עם מטר ופתק, אוספים רכוש, בזמן שאנטון קורא בקול רועד את המכתב שעזב לו שמעון – מכתב בו הוריש לו את כל עמל חייו. אליה מתפרצת וזועקת: “זקן טיפש! איך העזת? נראה אותך – זה עוד לא גמור!”, ויוצאת מהבית בכעס נורא. כך, אנשים שונים – יש שמחפשים רק לקבל, ויש שנכנסים ללב ונהיים משפחה אמיתית.
05
אנשים שונים נעמה גדלה כילדה מיוחדת במינה. ישראל וחנה ידעו שזה באשמתם הם פינקו את בתם יותר מדי. אך איך יכלו שלא? כזו יפה, עדינה, ובאה אליהם בקושי רב.
Life Lessons
אנשים שונים אלינור גדלה כילדה שלא קל להתמודד איתה. גם שמוליק וגם מירי ידעו שזה בגללם – הם פשוט פינקו אותה יותר מדי. אבל איך אפשר היה לא? כזאת יפה, כל־כך עדינה, ואחרי כל־כך הרבה מאמצים. מירי לא הצליחה להיכנס להריון במשך שנים – הם ניסו הכל, מכלול רופאים, אפילו בירושלים, ולכולם לא היו תשובות. ובכל זאת, למה אין להם ילד? מישהי זקנה בעיירה הציעה לפנות לרפואה העממית, ובסוף – במאמצים ועיקשות, נס קרה ומירי נכנסה להריון אחרי שנים. שמוליק היה בעננים, עד שכל השכנים שמעו. אבל ההריון היה קשה מנשוא, ומירית כמעט לא החזיקה מעמד. כשהילדה נולדה – חלשה, מירי איבדה כמעט את כל כוחותיה, הייתה שבועות בבית החולים, אבל בסוף – חזרו הביתה, שמוליק מחכה כבר בעצמו להחזיק את הבת שלו. הנה – עכשיו יש להם משפחה אמיתית. כשהייתה אלינור בת חמש, שמוליק הודיע למירי – חייבים לבנות בית. אי אפשר ככה בדירה הקטנה! לילדה צריכה להיות פינה משלה. מירי ידעה – הוא צודק, רק מאיפה יבוא הכסף? שמוליק תכנן לבנות לאט, כל פעם עוד קצת, וככה נגשים את החלום. אבל חלומות נשארים לפעמים רק חלומות – אלינור חלתה, ברצינות, והם מצאו את עצמם שוקעים בחובות נוראים בשלוש השנים של טיפולים מתישים. רק כשהייתה בת 14 הצליחו לסגור את החובות, אך עם הגיל – דרישותיה גם גדלו. ושוב הכל נדחה, כי צריך שמלה, צריך מעיל, וכשההוצאה הייתה מול העיניים, ההורים הבינו – אולי, אולי כשהיא תסיים תיכון תצא ללמוד, יוכלו להתחיל מחדש. אך גם זה לא קרה – אלינור עברה ללמוד בעיר, ההורים התגאו, שמוליק בנה לאט־לאט קירות לבית, אבל רק כשהיו דלתות מאולתרות, אחרי שנתיים… וביום בהיר אחד, בעיצומה של שבת, אלינור חזרה – עם בטן עגולה בחודש שמיני, וגבר צעיר שיערו עד הכתפיים לצידה. – אמא, אני בהריון, זה אלרועי, הוא יגור איתנו, נתחתן. שמוליק ניסה להבין: – מה עם הלימודים? – עזבתי, גם אלרועי עזב אחרי שנה, מסתדרים! ומה יעשה הבחור שלהם למחייתו? – בינתיים כלום, מחפש את עצמו. ההורים הבינו – עכשיו בית לא יהיה, ההוצאות עם הילדה שוב חונקות, ועוזרים איך שאפשר. שמוליק הציע: בואו תגורו בדירה, אנחנו נעבור לבית שבבנייתו לא נגמרה – מתנה לחתונה. הם עשו הכל כדי להתחיל מחדש, לעבוד קשה, לעזור לאלינור, גם כשבעלה אלרועי לא עבד, קיוו שיתאפס. בינתיים, שכנים חדשים – ילד עזוב בשם אנטון שגר עם סבתו בבית רעוע. שמוליק ומירי אמצו אותו ללבם, עם הזמן נהיה כמו בן שלישי, ועזר בידיים לכל השיפוצים. כשסבתו של אנטון נפטרה, הפך שמוליק לאפוטרופוס שלו, ומירי המשיכה לאהוב אותו כמו בן. על אלינור כבר לא נשאר הרבה לב – בצדק או שלא. החיים מלאים עליות ומורדות – כשמירי חלתה במחלה קשה, שמוליק התחנן לעזרה מאלינור, אך זו בקושי הגיעה, אדישה, רחוקה. אנטון תפס את מקומה, דאג, תמך, עד רגעיה האחרונים. הזמן עבר, אנטון למד, עבד, שמוליק כבר היה לבד – אלינור ובעלה עסוקים בבעיותיהם, הדירה שלהם, אין יחס, רק דרישות. אנטון היה זה שבא, תמך, נתן חיבוק כמו בן אמיתי. כשבריאותו של שמוליק הידרדרה והוא הבין שסופו קרב, פנה לאנטון, קרא לנוטריון לביתו – והשאיר לו את הבית, ובמכתב אחרון כתב: “אנטון, אתה כמו בן לי, ואתה ואשתך תהיו בני הבית הזה. כך מירי ואני החלטנו.” אלינור, כששמעה – התפוצצה מזעם, התפרצה על אחיה־ללא־דם. אבל שמוליק כבר לא שמע. כך נגמר סיפורה של משפחה – ההורים התאמצו כל החיים, נתנו הכל לילדתם, אך בסוף, את הלב והבית הורישו למי שידע להחזיר אהבה.
03
אנשים שונים אילני גדלה כילדה לא פשוטה בכלל. יוסי ודליה ידעו שהם אשמים בעצמם הם פינקו אותה יותר מדי. אבל איך לא לפנק כזו ילדה מתוקה, יפה ועדינה, שכ”
Life Lessons
שיחת טלפון לא צפויה – “שלום, זה פאבל איוואנוביץ’?” קול קר ורשמי מהעבר השני “כן, מדבר פאבל איוואנוביץ’. עם מי יש לי הכבוד?” “אני מנהלת בית התינוקות. בעוד שבוע בתך תחגוג שלוש, ונצטרך להעביר אותה למוסד אחר. אתה בטוח שלא תבוא לקחת אותה?” “סליחה, איזו בת? לי יש בן, יואב…” – סיפור ישראלי מרגש על בלבול טלפוני שמוביל ללבטים, דמעות, ואולי למשפחה אחת חדשה
03
Звонок раздался совершенно неожиданно שלום, מדבר יוחנן בן-שמעון? קול רשמי וקר היה מעבר לקו. כן, זה אני, יוחנן בן-שמעון, עם מי אני מדבר? כאן מנהלת בית הילדים.
Life Lessons
שיחת טלפון מקרית – “פבל איבנוביץ’?”: קול קר ורשמי מהעבר השני. – כן, זה אני, פבל איבנוביץ’. עם מי אני מדבר? – זאת מנהלת בית הילדים. תוך שבוע בתך תחגוג שלוש, וניאלץ להעביר אותה למוסד אחר. אתה בטוח שלא תאסוף אותה? – רגע, איזו ילדה? איזו בת? יש לי בן, ואסיה… – אמרתי נדהם – נדיה פבלובנה סמניקינה, זו לא בתך? – לא, ממש לא. אני וסילייב, פבל איבנוביץ’, אבל וסילייב. – מתנצלת – אמרה בשקט מהעבר השני – כנראה הייתה טעות. היתה ניתוק פתאומי, שעוד הדהד באוזניי. “מה זה השטויות האלה!” כעסתי, “בת, ילדה קטנה… איזה בלאגן במסמכים יש להם שם?” אבל השיחה לא הרפתה מהלב. התמלאתי פתאום במחשבות על ילדים שחיים בלי בית, בלי אמא מחבקת, בלי אב דואג, בלי סבתות וסבים. לאסיה יש את כל המשפחה, קרובים משני הצדדים… לנה מיד שמה לב שאני מוטרד, מגיב באיחור, הרי שום דבר לא נסתר מעיני אשתי, איתה אני חי כמעט עשר שנים, ומכירים מגיל שש… בערב, בארוחה, שאלה אותי ישירות מה קורה איתי. – איך קוראים לה? – למי? עניתי מופתע. (אולי גם לה התקשרו?) – נדיה. נדושקה. – אה, נדושקה… אני לך לנה, והיא נדושקה שלך?! – התריסה – כן, נדיה פבלובנה סמניקינה. – תן לי גם את מספר הדרכון שלה! – צעקה לנה – אין לה דרכון, למה צריך לה? – פליטה, אולי? – לחשה בזעם – מי פליטה? – נדיה שלך פליטה? רוצה להירשם אצלך?! תגיד כבר! – מה יש לי לומר?! ישבתי המום, שכחתי מהאוכל… לנה התחילה לבכות. לא בבכי רועש, אלא דמעות עצבניות שהתגלגלו לה על הסינר. – מחר אני נוסעת לאמא. תדע לך – לא אתן לך את אסיה. אמרה מבעד לדמעות. – לנה, מה קרה, למה לאמא? – מה חשבת, שאשרת לכם פה כעוזרת, לך ולנדיה שלך?! הבנתי פתאום את האבסורד, הסברתי ללנה הכל על שיחת הבוקר. עכשיו היא בכתה מרחמים אל הילדה הקטנה. נשים – יש להן ים של דמעות, ואני, דמעות של לנה לא סובל, אפילו פוחד מהן. אכלתי בקושי. … התעוררתי כשלנה חיפשה אצלי בפלאפון. בעשר שנים לא קרה! כנראה לא האמינה… בטח חיפשה רמזים לבגידה. היה לי מאוד מר. ופתאום היא לוחשת, “פאשה, פאשה”, דוחפת אותי בעדינות. עשיתי את עצמי מתעורר. – פאשה, זה המספר הזה, נכון? – כן, אמרתי באופן אוטומטי – טוב, תישן. והיא יצאה עם הטלפון שלי. לך תישן עכשיו… שומע את המחשב נדלק, אחרי רגע ניגשתי לסלון. לנה חיפשה “בית הילדים + שם העיר”. המחשב נתן אתר רשמי, כתובת, טלפון ותמונה של הבניין. – פאשה, זה זה! – מה זה? – הטלפון תואם, זה הטלפון של בית הילדים. – אמרתי לך. ואת בודקת? – לא בודקת, מוודאת. – למה? – פאשה, הבית הזה קרוב, איך הגיע אליהם המספר שלך אם אתה זר לגמרי? לא חשבתי על זה… אולי כדאי לנסוע לשם ולגלות? בלילה בקושי הצלחתי להירדם. פתאום לנה דוחפת אותי שוב: – פאשה, אתה בטוח שלא קרה לך כלום עם אף אחת? אולי פעם, אהבה ראשונה, פגשת אותה שוב… היא לא אמרה כלום ובסוף ילדה, השאירה בבית חולים… – איזו אהבה, לנה? מהרגע שלמדנו יחד אני אתך בלבד! וגם לפני שלוש שנים, כשאסיה היה תינוק, אני טיפלתי בו, את חזרת לעבודה… לא היו לי אף אחת, אין ולא יהיה. – אז איך הטלפון שלך הגיע אליהם? מישהו השאיר אותו?! גם אותי זה לא עזב. אבל אין אף אחת מהעבר שהיה לה ילד בזמן שיכול להסתבך כך. כולן הסתדרו או כבר נסעו לחו”ל… אבל בחיים הכל יכול לקרות ולכן החלטתי: מחר נבקר את בית הילדים. הגענו מוקדם, אבל בתור הייתה עוד מישהו: גבר בלונדיני דק ודחוס, מזיע. – אתי אחרי, אמר בקול בס עמוק. דלת נפתחה, קראו לו, אחרי 15 דקות יצא מבולבל, הוזמנו פנימה. – שלום – אישה נעימה עומדת ליד החלון, נוגסת במשקפיים. – אנחנו בעניין מאתמול, צחקתי. – אין לי זמן לחידות, אמרי בבקשה מה העניין. הזכרתי את שיחת האתמול (הקול היה מוכר). – אה, כן… מצטערת, הייתה טעות, לא התכוונו אליך. – איך לא, אם יש לכם את המספר שלי? איך? – תראה, פבל איבנוביץ’, טעיתי בספרה. המספר המקורי מתחיל ב-927, חייגתי ל-937. זה שאתה גם פבל איבנוביץ’ – צירוף מקרים מושלם. הוא, אגב, היה פה לפניכם. – מי? – פבל איבנוביץ’ סמניקין, אבא של הילדה. אז שוב סליחה, יום טוב, יש לי עוד הרבה עבודה. הסתובבה. “תאיסיה סמיונובנה אמא-צ’קינה” היה כתוב על התג שלה. לנה, גם קראה ושאלה: – תאיסיה סמיונובנה, אותו פבל איבנוביץ’ – ייקח את הילדה? המנהלת ישבה שוב. – לא. אימא של הילדה מתה, לאב יש שבעה ילדים מנשים שונות. בשלוש שנים בא לכאן פעמיים בלחץ שלנו. נדיה לא מעניינת אותו. זהו, עניתי על הכל. יצאנו המומים. בחוץ שיחקו ילדים. כמה ישבו על נדנדות, אחרים במגלשה, שנים מירוץ מכוניות על ספסל. ואני הבנתי איפה פה הבעיה – השקט. אצל אסיה בחוץ תמיד היה רעש, צעקות, פה – שקט. לא צחקו, רק דיברו בלחש. ילדים קטנים עם עיניים זקנות. לא היה להם ילדות, רק הישרדות: קור, רעב, חוסר צעצועים, אדישות ולעיתים גם אכזריות. לנה בכתה שוב. הדמעות – תמיד פה. הלכנו לאט לשער, ופתאום צעקה: “אמא!!” כל הילדים סובבו ראש. אלינו רצה ילדה קטנה עם כובע מצחיק. “אמא, אמא, אני כאן!” דחפה את הראש לרגלי לנה, מתייפחת בבכי מר. – נדיה, נדיה! – רצה מטפלת. ניסתה להרים אותה, אבל נדיה נאחזה בלנה. בסוף שוקולד פתר את העניין ויצאנו בריצה. בדרך הביתה שתקנו. לנה רעדה, וגם לי רעדו הידיים. לנה הצביעה לעבר חנות “עולם הילדים” שממול. בלי לתאם מילה, קמנו בו זמנית וניגשנו יד ביד. למלא את עגלת הקניות בבובה ושמלה ורודה. הבת שלנו, נדיה, תהיה הילדה הכי יפה!
08
Случайный звонок יוסי בן-צבי? הקול בטלפון היה קר ורשמי. כן, זה יוסי בן-צבי. עם מי יש לי הכבוד? זה מנהל מעון הילדים. בעוד שבוע בתך תחגוג שלוש, ונאלץ להעביר
Life Lessons
שיחת טלפון מפתיעה — “שלום, מדבר פאבל איבאנוביץ’?”: קול קר ורשמי בצד השני, מבלבל עם בת מסתורית בבית ילדים, תערובת של טעויות זהות, רגשות עזים, ושיחה שמטלטלת משפחה ישראלית בין בירוקרטיה לגעגוע לאהבה של בית חם — מסע אל הלב של ילדים בודדים בארץ.
04
הטלפון המקרי – דוד אמיר? הקול בטלפון היה קר ורשמי. – כן, זה אני, דוד אמיר. עם מי אני מדבר? – זו מנהלת בית התינוקות. בעוד שבוע לבתך ימלאו
Life Lessons
החברה מהבית על הקברים ערב אחד בעלי יצא למכולת ולא חזר. חיינו יחד עם הילדים אצל אמא שלו כבר חמש שנים. כשהגעתי בבוקר לתחנת המשטרה להגיש תלונה על היעלמות, נאמר לי שיקבלו את ההודעה רק אחרי שלושה ימים. הגשתי תלונה… ועברו שלוש שנים… בכל יום קיוויתי שהדלת תיפתח והוא ייכנס. עד להיעלמותו גרנו אצל חמותי, שמעולם לא חיבבה אותי – למעשה, שנאה אותי בשקט. ואחרי שנותרנו לבד היא ממש איבדה את השפיות. היא סיפרה לשכנים שמאהבים שלי הרגו את בנה והטביעו אותו במחצבה. המשכתי לסבול, התפללתי שחמותי תירגע ותפסיק לדבר שטויות. אבל זה לא קרה. כן, יש לנו מחצבות מחוץ לעיר, והן עמוקות מאוד. גברים לפעמים התעניינו בי, אך אפילו לא חשבתי על רומן. המשפחה בשבילי זה קודש. ובכל זאת היחסים עם חמותי החמירו בכל יום. ריבים על כלום – כי הנחתי כפית לא במקום, כי שמתי את הספל בצד הלא נכון. סבלנותי פקעה – התחלתי לחפש אפשרות להחליף דירה. היא הודיעה לי: – אני לא אתן לך לעבור לדירה טובה! אל תחלמי – רוצחת! כל הצעה שהגיעה נפסלה. קומה שלישית – גבוה מדי, כואבות לה הרגליים. קומה ראשונה – צעירים ירעישו מתחת לחלון. קומה שנייה – לא בשכונה הנכונה, החנות רחוקה. בסוף הופיעה דירה ממול: קומה שנייה, כל מה שצריך, חנויות קרובות, שכונה מוכרת. אבל אז שלפה תירוץ חדש: “אני אראה מהחלון את הדירה הישנה, שממנה נעלם בני היחיד.” היא הכניסה אותי למצב שבו הייתי מוכנה לעבור לכל מקום, רק שייגמרו המריבות, ושהילדים לא ישמעו עוד את הסיוט הזה. כך עברתי עם הילדים לדירת קרקע בבניין ישן, ממש על גבול בית העלמין. עם חמותי נפרדנו כאויבים, כאילו לא חיינו יחד שנים. היה ברור שגם את נכדיה היא לא אהבה – לא היה לה איכפת שישמעו מסעות לווייה או את קריאות הבכי על הקברים. בדרך הביתה, במקום גן משחקים – רק צלבים ומצבות. הנקמה שלה הייתה ברורה, אך לבעלי הנעדר לא היה לי שום קשר. לא נותר אלא להתרגל למקום החדש. קודם כל קניתי בד עבה לתפירת וילונות – לא היה לי חשק לראות רכבי לוויה מהחלון. בערב כבר כיסינו את החלונות – ישבנו כה במרתף, כמעט בלי אור שמש. עבר חודש בדיוק מאז שעברנו. יום אחד, בעודי מבשלת לילדים, שמעתי רעש בחדר המדרגות. יצאתי לבדוק. על המדרגות שכבה שכנה מהבניין, מתפתלת מכאבים כשנפלה וקרסול כואב – לא יכלה לקום. העזרה שלי סייעה לה להסתדר והחזרתי לה את המצרכים שנפלו. כשראתה אותי, פרצה בבכי. הצעתי רופא, היא סירבה וטענה שלא מהכאב היא בוכה. “זה מקום מקולל! אף יום בלי צרות. כל מי שגר ליד בית קברות – יש לו בעיות כל יום.” הרגעתי אותה ואמרתי שמגזימה – הכל יהיה בסדר. סיפרתי שכבר חודש אנחנו גרים פה, הכל שקט, אם כי לא נעים לשמוע מסעות לווייה יום יום. היא שתקה רגע ואז אמרה: – אני לא אגיד לך כלום – תגלי בעצמך. ומאז, באמת, הצרות לא הפסיקו. קודם הבן פצע את רגלו – שבר, גבס. אחר כך לבת התגלתה דלקת קיבה. אך הדבר הנורא ביותר קרה שבוע אחרי. באמצע הלילה התעוררתי מרעש מוזר – כמו ציפורניים שורטות זכוכית. בדקתי שעה – שתיים בדיוק. התקרבתי לחלון, כאילו משהו מושך אותי. הזזתי את הווילון ונבהלתי! בחוץ, מטר מהחלון, עמדה אישה בערך בגילי. פניה הכחולות באור הירח היו כמסכה מפחידה. מבטה תמה, חיוכה – מרושע. הפחד שיתק אותי – לא הצלחתי לצעוק או לנוע, פשוט אחזתי בווילון. האישה פנתה באיטיות והלכה לעבר בית העלמין, עד שנעלמה מאחורי השער. לא הצלחתי להירדם עד הבוקר. כל היום לא הפסקתי לחשוב על מה שקרה, ולא העזתי לשתף איש בסיפור. החלטתי שאולי חמותי עדיין לא ויתרה ומנסה להבהיל אותי, או שמא חברת קבורה מארגנת מחזה כדי לקנות בזול את הדירה. אבל הצרות המשיכו. יומיים אחרי פוטרתי מסיבות “כלכליות”. לא היה איכפת לאיש שילדיי קטנים. לא הייתה לי ברירה – הלכתי ללשכת התעסוקה. בדרך הביתה גיליתי כי הארנק עם כל הכסף נגנב לי באוטובוס. נאלצתי למכור את טבעות הנישואין שלנו. הלכתי ללבן, קיבלתי סכום מגוחך. בדרכי החוצה, פנה אלי גבר עם שלט “קונה זהב” והציע סכום טוב יותר. הסכמתי. החבאתי את הכסף, הלכתי לתחנה. בחור צעיר חלף על פניי והפיל חבילה. הרמתי אותה – בפנים שטרות רבים. מיד הופיעה צוענייה – “מצאנו כסף! בפוליציה ייקחו הכל. נתחלק!” היא תלשה מחצית והשאירה לי את השאר, ונעלמה. לא הספקתי לחשוב וכבר הגיע אותו בחור – עימו גבר גדול ובידו אלה. הם דרשו את כל הכסף, האשימו אותי בגניבה. לא עזרו ההסברים. לקחו את כל הכסף, גם ממכירת הטבעות. חזרתי הביתה בוכייה, סחוטה ונזכרתי במה שאמרה לי השכנה – כל מי שגר כאן לוקה בצרות. ושוב, בלילה, אותה התעוררות – מישהו שורט את הזכוכית. הפעם לא העזתי לצעוק כדי לא להבהיל את הילדים. הזזתי את הווילון – ושוב אותה אישה. עמדנו כך זמן מה, מביטות זו בזו, עד שפנתה ברוגע לשער בית העלמין. התיישבתי על הרצפה ולא קמתי עד בוקר. ביום הבא דפקה השכנה על דלתי, הגישה לי קבלה לתשלום, והיא אפילו הציעה לשלם עבורי. פרצתי בבכי וסיפרתי לה הכל – על המריבות עם חמותי, על המחלות של הילדים, על בעל שנעלם, על כל הצרות – וגם על האורחת שלי מהחלון. “לכי, שטפי פנים, תבואי איתי,” אמרה. יחד הלכנו לבית העלמין. הביאה אותי אל קבר והצביעה על תמונה שעל המצבה – זו הייתה היא, האישה שביקרה אותי בלילה. “זו היא?” הנהנתי. השכנה סיפרה שגם היא ראתה בעבר את רוחה של האישה – לאחר מכן בןּה נהרג ובעלה עזב. היא בעצמה חלתה במחלה קשה. מאותו לילה, יותר לא הופיעה האורחת מהחלון. אבל משהו משך אותי לגשת אל הקבר. ביום שמש בהיר אזרתי אומץ – ניקיתי את הקבר, הזזתי את העלים והעשב. לא רציתי להסתכל על התמונה, אך בסוף הסתקרנתי – והיא לא נראתה מאיימת כלל, אלא אפילו יפה. רציתי לשאול אותה: מה את רוצה? במה פגעתי בך? ופתאום – השתחררתי. לא זוכרת מה אמרתי, אבל סיפרתי על חיי, כאילו פורקת הכל לפני ידידה ותיקה. הלב התרוקן מייאוש, נעשה לי קל. בערב חלמתי עליה – לא כרוח, אלא כאישה יפה מהתמונה. – תקשיבי, אין לך חטאים! הכול יסתדר אם תעשי כפי שאומרת. בעלך ברחובות הקווקז, בחובות מהימורים – לעולם לא תראי אותו. מכרי את הדירה לסוכנות קבורה ועברי רחוק מכאן. אני אעזור. בקרוב תכירי גבר שיאהב אותך ואת ילדייך. היא אמרה ונעלמה. כעבור שלושה ימים פנה אלי נציג חברת הקבורה והציע לרכוש את הדירה. הסכמתי ובתוך שבוע כבר עברנו לדירה יפה בשכונה טובה. ובאמת הכרתי גבר חדש שאוהב אותי ואת ילדי. הכול קרה בדיוק כפי שניבאה לי החברה מהבית על הקברים. ואני – לא שוכחת אותה לעולם…
05
חברה מהקבר יום אחד, אשתי יצאה לסופר ולא חזרה. חיינו אני, אשתי והילדים אצל אמא שלה כבר חמש שנים. למחרת בבוקר הלכתי למשטרה להגיש תלונה על היעלמותה, אבל אמרו
Life Lessons
החברה מהבית העלמין לילה אחד, בעלי יצא למכולת ולא חזר. חמש שנים חיינו אצל אימו יחד עם הילדים שלנו. כשהגעתי בבוקר למשטרה כדי להגיש תלונה על היעדרות, נאמר לי שיש לקבל אותה רק אחרי שלושה ימים מההיעלמות. הגשתי תלונה… כך חלפו שלוש שנים… בכל יום קיוויתי שהדלת תיפתח והוא ייכנס. אמו, שמעולם לא חיבבה אותי ממש — או ליתר דיוק, שקטה בשנאתה — הסלידה ממני הלכה וגברה לאחר ההיעלמות. סיפרה לשכנים שמאהביי הרגו את בנה והשליכו גופתו במאגר שבפרברי העיר. כל ניסיון לעזוב ולחלוק את הדירה נתקל בסירוב מצדה: לקומה שלישית – “גבוה, כואבות הרגליים”; קומה ראשונה – “צעירים ירעישו”; קומה שנייה – “זה לא אזור שלנו”. בסוף מצאתי דירה ישנה על קו בית העלמין, בקומת קרקע. עם אמא של בעלי נפרדנו כאויבות. הילדים שלי במקום גן משחקים רואים כל בוקר רק צלבים ואבנים. בבית התחילו תקלות: תאונות, מחלות… ואז, לילה אחד, הופיעה אישה מוזרה מחוץ לחלון שלי — פניה חיוורים באור הירח, עיניה בוחנות בגיחוך. היא נעלמת בשתיקה לעבר הקברים, ואני קופאת במקום. מכאן, מתחילים חיי להידרדר: פיטורים מהעבודה, גנבה, מריבות, ייאוש… שוב ושוב חוזרת אותה רוח בלילות, עד ששכנה מביאה אותי לקבר סמוך ומראה: זאת היא מהחלון. בעקבות שיחה מוזרה איתה – בין דמעות על קבר נטוש – נושא הלב שלי התרוקן ואחרי הלילה ההוא הגיע הסוף לנחס: הבית נמכר, מצאתי עבודה חדשה, בן זוג אוהב בא, והילדים שמחים. הכל השתנה, בדיוק כמו שניבאה לי “החברה מהבית העלמין”.
057
החברה מהבית קברות יום אחד, בערב, בעלי יצא לקנות משהו מהמכולת ולא חזר. חיינו אני והוא והילדים בבית של אמא שלו כבר חמש שנים. כשהגעתי בבוקר למשטרה כדי להגיש
Life Lessons
חברה מבית העלמין לילה אחד, בעלי יצא למכולת ולא שב. חיינו עם ילדינו בבית אמו חמש שנים. כשפניתי בבוקר למשטרה, סירבו לפתוח חקירה עד שיחלפו שלושה ימים. הגשתי תלונה… שלוש שנים עברו מאז. יום-יום קיוויתי שיפתחו הדלת והוא יכנס. לפני שהיעלם, גרנו עם חמותי – שמעולם לא אהבה אותי, ובעצם, שנאה אותי בשקט. אחרי שנשארנו לגור יחד, התחרפנה לגמרי. לשכנים סיפרה שמאהביי הרגו את בנה והטביעו אותו באגם שמאחורי העיר. קיוויתי שתפסיק, אך היא רק התעקשה. התחלתי לבדוק אפשרויות לחלוקה של הדירה. והיא בכל פעם סירבה – תמיד מוצאת פגם: קומה גבוהה, קומה נמוכה, שכונה לא מתאימה. לבסוף התפשרתי – לקחתי דירה ישנה בקומה ראשונה, ממש על גבול בית העלמין. הילדים נאלצו להקשיב כל יום למרש מתים ולראות מצבות במקום גינה. לאף אחד לא הפריע – כל עוד אני עוזבת, אפילו הנכדים לא עניינו אותה. רק להכעיס אותי… כל מה שנותר היה להסתדר במקום החדש. מיד קניתי בד עבה לתפור וילונות, לא רציתי לראות הארונות. הבית הוחשך, וכך התנהלו החיים. חלף חודש, והחיים הפכו סיוט: בוקר אחד מצאתי את שכנתי נפלה במדרגות. עזרתי לה, ובדמעות סיפרה ששום דבר טוב לא קורה פה למי שגר מול בית קברות. “חכי, תביני לבד,” אמרה לי. ואז באמת, התחילו הצרות: הבן שבר רגל, הבת חלתה, פיטרו אותי, נשדדתי ברחוב — אי אפשר היה לתרץ את כל המכות כמקריות. והגרוע מכל: לילה אחד, בשתיים, שמעתי קולות גרודים על הזכוכית. פתחתי וילון — ובחוץ עמדה אישה בגילי, פניה אפורים, מחייכת בזדון. קפאתי במקום, והיא פנתה לאיטה לעבר בית הקברות. ככה זה חזר, לילה אחרי לילה. אחרי עוד לילה כזה, שכחתי כל בושה ופרצתי בבכי מול השכנה. סיפרתי לה על האישה המפחידה בלילות. לקחה אותי לבית הקברות, והראתה לי קבר. על התרשים – אותה האישה, מהחלון. השכנה סיפרה שגם לה הופיעה – אחר כך מת לה הבן, עזב אותה הבעל, חלתה. מאז לא ביקרה יותר רוח הרפאים, אבל התחיל להציק לי דחף בלתי מוסבר לבקר את קברה. יום אחד הלכתי, ניקיתי קצת את המצבה. פניתי אליה: “מה את רוצה ממני? במה פשעתי?” ומשום מה התחלתי לפרוק בפניה את כל מצוקות חיי. משהו התרכך בי. בחלום בלילה, האישה הופיעה – אבל לא כרוח רפאים, אלא כפי שבתמונה: יפה, חיה. הגידה לי: “אשמתך לא, אך בעלך נעלם בגלל חובות — מכרו אותו לעבדות בים-הקווקז. אותך מחכה חיים טובים – תמכרי את הדירה ותעברי רחוק מכאן. את הילדים שלך, האיש הבא יאהב כמו משלו. פרידה.” בלילה ההוא עוד הרגשתי את ריח האדמה והעלים מהקבר. תוך שלושה ימים בדיוק, באו להציע לי למכור את הדירה למשרד קבורה. מיד קניתי לנו בית בשכונה טובה, ואכן, תוך זמן קצר הכרתי גבר – והוא אוהב את ילדי באמת. כך הגשימה “החברה” שלי מבית העלמין את כל נבואתה – ואני לא שוכחת אותה…
04
חברה מהבית קברות לילה אחד, יצחק הלך למכולת ולא חזר. כבר חמש שנים שחיינו יחד עם שני הילדים אצל אמא שלו, בבית הישן בדרום תל אביב, והמציאות כמו תמיד נשפכה
Life Lessons
אמא ואבא שלי אמא שלי הייתה אישה יפהפייה. ואני כותב “הייתה”, כי לפני כחצי שנה היא נפטרה, שבועיים בלבד אחרי שאבא הלך לעולמו. למרות ששניהם כבר עברו את גיל השמונים, אני לא מפסיק להרגיש שהם לא הספיקו לחיות מספיק זמן. כי הם היו האמא והאבא שלי. אז ככה… אמא שלי באמת הייתה יפהפייה. אני בעצמי ראיתי את זה – בכל זאת, אני אומנם הבן שלה, אבל גם גבר. וגם אבא שלי היה מזכיר לי את זה כל החיים. אפילו כשהייתי ילד ואמא הייתה כועסת עליי בגלל לימודים או סתם – אבא שלי היה בא אליי, פולט אנחה, יושב לידי, גם הוא משלב ידיים בין הברכיים, נאנח עוד פעם, ושותק יחד איתי. ואז היה מסכם כך: – טוב, ילד, אל תכעס על אמא שלנו… נו, נזפה, נו, צעקה – גם אנחנו לא תמיד מתנהגים כמו נסיכים, ובסוף, היא הרי… ילדה בעצמה. ובלי אמא, לשנינו קשה לנשום. לך תבקש ממנה סליחה. הייתי ממלא את הריאות באוויר בשביל לצעוק עליו, מוכן להבריק עליו עיניים זעופות, אבל הוא היה שולף יד קדימה, פותח את כף היד מולי, כאילו סותם לי את הפה, ואומר בתקיפות אבל בדריכות: – אל תעז לדבר רע על אשתי! ואני מייד נרגע, ולא העזתי. כי מאוד אהבתי את אבא. ואת אמא גם אהבתי. ועוד איך. וזה, כי ידעתי איך הם הפכו להיות זוג. אבא סיפר לי – בסוד מאמא, ואמא – בסוד מאבא. אמא הייתה אז סטודנטית בשנה הראשונה באוניברסיטה, כבר עמדה להתחתן עם מישהו בשם רמי. יום אחד רמי בא לפגוש אותה והביא איתו את החבר ברק, שרק הגיע לעיר הגדולה ולא הכיר אף אחד. אז רמי החליט להזמין אותו לסיבוב – כלומר, שיהיה יחד איתו בפגישה עם החברה שלו, שכמעט הייתה כבר מאורסת לו. רמי הכיר לברק את אמא שלי, שעדיין לא הייתה אמא שלי. ובטח כבר ניחשתם – ברק היה עדיין לא-אבא שלי. הם שלושתם בילו הערב שלם יחד. טיילו בפארק, עלו ביחד לגג של קיוסק ישן, שם צפו ללא תשלום בקומדיה מצחיקה במיוחד שהוקרנה בבית קולנוע פתוח. הרעיון לגג היה של ברק (רמי כזה לעולם לא היה חושב על זה). וברק גם העלה את אמא שלי לגג – כי היה כבר אז חזק ורחב כתפיים. לא כמו רמי הזה, שאף פעם לא פגשתי, אבל איכשהו תמיד הרגשתי שהוא, איך לומר היום, חלשלוש – לא כמו אבא שלי. רמי כל הערב התבדח, הקריא שירים, סיפר לאמא איך יחיו כשהיא תסיים לימודים. וברק שתק רוב הזמן, פשוט האזין, נשם עמוק (ככה אמא סיפרה). ובסוף, כשנפרדו – ברק תפס את ידה הקטנה והחמימה של אמא, ואמר: – ויקה! הוא לא בשבילך. בואי תתחתני איתי. אמא נבהלה ושאלה: – ומתי?.. ברק ענה מיד, מרוכז לגמרי: – מחר… ואז הוסיף כדי להפתיע את כולם – כולל את רמי: – ויהיה לנו בן, ונאהב אותו המון. ומזה נאהב אחד את השנייה אפילו יותר. נקרא לו – איגור, כמו הנסיך הרוסי העתיק… – טוב, – אמא הסכימה ישר, והם התחתנו. רמי היה חבר החתן בחתונה. אחרי החתונה, כשסיימו השניים את האוניברסיטה, עברו יחד לצפון – משהו כמו הגליל העליון – כי לשניהם כתוב בדיפלומה “גיאולוג-גיאודזיסט”. שם, בהרים, קיבלו דירה ראשונה, שלמעשה הייתה מחסן ישן במועדון, שמנהלת המקום הפכה לדירה בשביל הצעירים הטריים. כעבור זמן הופיע סוף סוף על פני האדמה איגור המיוחל. כלומר – אני. הם באמת אהבו אותי מאוד, כמו שאבא הבטיח לאמא. כשבאו לקחת אותנו, אמא ואותי, מבית החולים, אבא סחב במיוחד מהאורווה את הסוסה הישנה שרה’לה. כשהגענו למחסן, ראינו את רמי מחכה בכניסה עם אמבטיית פח לאמבטיה לתינוק – השיג אותה מפרוטקציה. האמבטיה הזו שימשה אותי גם כמיטה – אמא סידרה לי שם כרית פוך שקיבלה מסבתא, וכיסתה סדין. שם נרדמתי. כשצריך היה לרחוץ אותי, הכרית עברה זמנית למיטה של ההורים, ואני קיבלתי מקלחת מלכותית. אבא, שחזר מהעבודה במיוחד, היה מחזיק לי את הראש – אמא זו שביצעה את הטקס עצמו. נו, נסיך לא נהייתי, אבל גיאולוג – כמו ההורים – דווקא כן. הכי מדהים? שגם אשתי גיאולוגית! הכרנו בעבודה אחרי האוניברסיטה. טניה שלי מיד נכנסה ללב של אמא – וגם של אבא במיוחד. כשהיינו מגיעים אליהם לביקור, או באים אלינו, ובסוף היום אבא ואני יוצאים יחד למרפסת לעשן, היה אומר: – תשמע… נראה לי שהיה לי מזל פעמיים בחיים – פעם כשמצאתי את אמא שלנו, ופעם כשאתה התחתנת עם טניה. תשמור עליה, היא הרי גם, כמו אמא שלנו – ילדה… אבא נפטר פתאום באמצע הלילה. אמא מיד הרגישה שהתעוררה לאבדן נורא… מאז היא החלה להזדקן מהר, ולשכוח הרבה דברים. היא אפילו שכחה שאבא איננו. אפילו כשעברה לגור אצלנו, המשיכה לשבת ליד החלון, לחכות לאבא שישוב מהעבודה. ואפילו עד יומה האחרון, המשיכה להכין את קציצות הבשר המיוחדות שלה – “כמו שברק שלנו הכי אוהב…”
010
היומן שלי אני חושבת הרבה על אמא ואבא שלי לאחרונה. אמא שלי הייתה יפהפייה אמיתית. אני כותבת “הייתה” כי חצי שנה חלפה מאז שנפטרה, רק שבועיים אחרי
Life Lessons
אמא ואבא שלי אמא שלי הייתה יפהפייה. ואני אומר “הייתה” כי לפני חצי שנה היא נפטרה, הקדימה את אבא בשבועיים בלבד. ולמרות ששניהם כבר עברו את גיל השמונים בהרבה, עדיין יש בי תחושה שהם לא הספיקו באמת לחיות. כי הם הרי האמא והאבא שלי. אז ככה… אמא שלי הייתה יפה גדולה. אני בעצמי ראיתי, שהרי גם אני גבר, גם אם אני הבן שלה. ואבא שלי לא הפסיק להדגיש זאת כל החיים. אפילו כשהאמא הייתה כועסת עליי על ציונים בבית הספר או על דברים אחרים, אבא היה נכנס אליי לחדר, נאנח, מתיישב לידי, ומהדק את הידיים בין הברכיים כמוני, ושוב נאנח ושותק. ואחרי שתיקה ארוכה מסכם לי בלחישה: “עזוב, בן שלי, אל תכעס על האמא שלנו… אז מה אם צעקה, מה אם נזפה – גם אנחנו לא בדיוק מתנה. וחוץ מזה, היא הרי… ילדה. ואנחנו שנינו צריכים אותה, כמו אוויר לנשימה. אולי תלך, תבקש ממנה סליחה?” ואני… הייתי מלא רצון לצעוק, עיניים בוערות לכיוון אבא. אבל הוא, שצפה מראש את ההתפרצות, היה מושיט יד קדימה, כף פתוחה כלפיי, כאילו חוסם לי את הפה, ואומר בשקט אבל בתקיפות: “ואל תגיד לי מילה רעה על אשתי!” ואני מיד נרגע ולא מעז. כי אהבתי את אבא. ואת אמא גם. מאוד. כי ידעתי איך הם הפכו לבעל ואישה. אבא סיפר לי – בסוד מאמא, ואמא – בסוד מאבא. אמא שלי למדה באוניברסיטה, שנה ראשונה, והתכוונה להתחתן עם איזה אודי. יום אחד הגיע אודי לפגישה, אבל הביא איתו את החבר שלו, ברוך, שבדיוק הגיע אל העיר הגדולה שלנו ולא ידע מה לעשות לבד כל הערב. אז אודי פשוט לקח אותו איתו לדייט… בעצם – להיפגש עם הכלה העתידית שלו. אודי הציג את ברוך בפני אמא שלי, שעדיין לא הייתה אמא שלי. ברוך – כבר ניחשתם – זה היה אבא שלי. שלושתם בילו את כל הערב. היו בפארק, גנבו הצצה לסרט מצחיק מהגג של ביתן כדי לא לשלם בכניסה. זה היה רעיון של אבא (אודי בחיים לא היה חושב על זה). ואבא שלי גם עזר לאמא לעלות לגג, כי כבר אז היה גבר חסון ורחב כתפיים – לא כמו האודי הזה, שמעולם לא פגשתי, אבל הרגשתי שהוא, כמו שאומרים היום – “חלשלוש”, לא כמו אבא. אודי דיבר, התבדח, הקריא שירים, סיפר איך יחיו אחרי הלימודים. אבא שתק, הקשיב, נשם בכבדות (כך אמא סיפרה). וכשנפרדו – אבא, אחז בכף היד החמה והקטנה של אמא, ואמר: “ויקי! הוא לא בשבילך. תתחתני איתי.” אמא נבהלה ושאלה: “מתי?” אבא היה ברור וענה מיד: “מחר!” ואז להפתיע גם את אמא (ואת אודי), הוסיף: “יהיה לנו בן. נאהב אותו בלי סוף, ומזה רק נאהב אחד את השנייה עוד יותר. נקרא לו איגור. כמו הנסיך הרוסי הקדום…” “טוב,” ענתה אמא, והם התחתנו. אודי היה שושבין מהצד של החתן. אחר כך סיימו שניהם את האוניברסיטה ונסעו צפונה לגולן, כי בשניהם היה כתוב בתעודה: “גיאולוג-מודד”. שם, הרחק, קיבלו את הדירה הראשונה שלהם, אחרי שהמנהל של המכרה סידר מחסן נטוש במועדון המקומי במיוחד עבור זוג הצעירים שבאו מרחוק. כעבור הזמן, נולד הבן המיוחל – אני, איגור. ושניהם אהבו אותי “בלי גבול”, בדיוק כמו שאבא הבטיח לאמא. הוא מצא באורווה סוסה זקנה – אלכסנדרה – ולקח איתה את אמא ואותי מבית החולים ליולדות. כששלושתנו התקרבנו למחסן־דירה (ככה אבא סיפר), ראינו את אודי עומד בכניסה עם גיגית אמבט חורפנית לתינוקות, שהצליח להשיג בקשרים נוראיים. הגיגית הזו הפכה לאמבטיה, ובתחילה – גם לעריסה (כך אמא סיפרה). הכניסו כרית נוצות גדולה, עלייה קיבלה אמא מאמא שלה, הכיסו בסדין – ושם שכבתי. כשהגיע זמן הרחצה, הכרית עברה למיטת ההורים, ואני עברתי למים. אבא מיהר מהעבודה, כדי שהטקס… לא של “סוס אדום”, אלא של הבן… לא יעבור בלעדיו. הוא החזיק את ראשי, ואמא – רחצה את גופי ה”נסיכותי”. נסיך לא יצא ממני – אבל גיאולוג, כמו ההורים, דווקא כן. והכי יפה, שגם אשתי גאולוגית. כך הכרנו – בעבודה אחרי האוניברסיטה. אמא מיד התאהבה בה במיוחד, וגם אבא. כשהיו מגיעים אלינו או אנחנו אליהם, ואבא היה מזמין אותי למרפסת לעשן, היה אומר: “כן… אני חושב שזכיתי פעמיים: בפעם הראשונה שפגשתי את האמא שלנו, ובפעם השנייה כשאתה התחתנת עם טניה. תשמור עליה. היא הרי, כמו אמא שלנו – ילדה…” אבא נפטר פתאום בלילה. אמא מיד הבינה שהוא איננו, והתעוררה… אחרי מותו, היא הזדקנה מהר ושכחה הרבה. למשל, ששוב אין אבא. אפילו כשגרה איתנו כבר, ישבה ליד החלון וחיכתה שאבא יחזור מהעבודה. עד יומה האחרון, הכינה את הקציצות שלה “כמו שברוך’לה הכי אוהב”…
07
אמא ואבא שלי פעם, אמא שלי הייתה יפהפייה אמיתית. “הייתה” כי לפני חצי שנה היא הלכה לעולמה, אחרי שאבא הלך ממנה שבועיים קודם. למרות ששניהם כבר
© 2026 VesperUm