“אני החלטתי — בשבת אני נוסע לאמא. בערך לשלושה חודשים.” המילים נופלות על השולחן, בין צלחת הצ’יפס והסלט. נופלות בקלילות, כמו פירורי לחם.
קוראים לי תמר מזרחי. את המכולת הקטנה של המושב אני זוכרת כמו חלום: הכול מטושטש, אבל הצבעים חדים. כולם קראו לה פשוט המכולת. אל הדלפק רצו כל ילדי המקום לקנות
Den morgen stod for altid i Dittes erindring. Hun kunne ikke have vidst, at det var det øjeblik, hvor hendes liv delte sig i et før og efter.
„Ditte, kan du lave kaffen lidt stærkere? Så jeg kan vågne ordentligt.” Mikkels stemme, en smule hæs af søvnen, lød fra soveværelset og bredte sig ud i
— Lærke, kan du lave kaffen lidt stærkere? Så man for alvor kan vågne. Mikkels stemme, lidt hæs af søvnen, kom fra soveværelset og spredte sig gennem det
תשמעי, אני זוכרת טוב-טוב את החנות הקטנה של המושב, שקראנו לה פשוט “החנות”. כל ילדי המושב היו נכנסים לשם כדי לקנות סוכריות או עוגיות.
קולו של איתי ברקת, קצת צרוד משנה, נשמע מחדר השינה ונמרח במטבח הקטן כמו דבש חם: “שירה, תכיני קפה שחור וחזק, טוב? כזה שיעיר אותי.”
הקול של עומר, מעט צרוד ממיטה, מגיע מחדר השינה ומתפשט במטבח הקטן כמו דבש חמים ומפנק. נועה חייכה. השבוע הראשון שלהם כזוג נשוי היה כמו פרסומת מושלמת: התעוררויות
Steffen blev fundet om morgenen, men hunden havde hyllet siden sidste aften. Jeg hørte det to huse væk, men jeg gik ikke ud, for Vaks hylede ofte, og jeg
— אורית, תעשי קפה חזק יותר, בסדר? שיעיר אותי ממש. קולו של איתי ביתן, קצת צרוד משנה, נשמע מחדר השינה והתפשט במטבח הקטן כמו דבש חם ועוטף. אורית ביתן חייכה.









