תשמעי, אני זוכרת טוב-טוב את החנות הקטנה של המושב, שקראנו לה פשוט “החנות”. כל ילדי המושב היו נכנסים לשם כדי לקנות סוכריות או עוגיות. אני כמעט אף פעם לא קיבלתי כסף לממתקים. בדרך כלל אמא, נורית, הייתה נותנת לי בחשאי כמה אגורות, בלי שמשה ידע.
לפני שנכנסתי לחנות, החברה מהשכנות הייתה תמיד מציצה ראשונה מבעד לחלון. היא בדקה אם אבא שלי בפנים. אם משה ישב ליד הדלפק, הייתי מסתובבת והולכת הביתה, כי ידעתי שזה רק ירגיז אותו. אבל אם במקומו ישב שם הדוד רמי, השכן שלנו, התמונה הייתה משתנה לחלוטין.
הוא תמיד הבחין בי כבר מהפתח, חייך אליי מכל הלב וקרא למוכרת, ריקי אדרי, שתגיש לי את השוקולד הכי גדול שיש על המדף. הדוד רמי היה אומר לה שהוא משלם על זה, ושולף את הארנק שלו.
פעם אחת ריקי אפילו שאלה אותו למה הוא קונה ממתקים כל הזמן לבת של נורית, בזמן שלכל שאר הילדים הוא פשוט שוקל מאה גרם סוכריות רגילות. הדוד רמי רק משך בכתפיו ואמר שפשוט חבל לו על ילדה שלא זוכה לדברים כאלה. ריקי לא אמרה כלום, כי מבחינתה הדבר הכי חשוב היה שהקופה תעבוד.
בבית שלנו אף פעם לא היה שקט אמיתי. אבא לא הסתיר שהוא לא אוהב אותי, ואני הרגשתי את זה מגיל מאוד צעיר. הוא יכל להתעצבן מכל שטות: נעליים שלא עמדו במקום, צלחת שלא נשטפה כמו שצריך, או סתם מהמבט שלי. כשהיה מרים את הקול, אמא תמיד ניסתה לעמוד בינינו. היא הייתה מגינה עליי בגוף שלה, מתחננת שיירגע ושלא ייגע בילדה. ברגעים כאלה הוא היה נהיה עוד יותר עצבני, צועק שהיא הביאה הביתה מישהו לא ברור, ושהיא מעזה לדבר נגד המילה שלו. לא הבנתי אז את רוב המילים, אבל מאוד דאגתי לאמא.
היופי של אמא נשאר רק בכמה תמונות ישנות שהיא שמרה בקופסת עץ קטנה בתחתית הארון. בתמונות היא חייכה, הפנים שלה היו רעננים ושמחים. בגיל שלה, הרבה נשים במושב עוד נראו נהדר, אבל אמא קמלה מוקדם מדי. הסיבה הייתה חיי המשפחה שלה.
משה תמיד מצא סיבה לאי-שביעות רצון, גם כשהכול היה מושלם. האנשים במושב תמיד תמהו ביניהם מה חסר לאיש הזה. הייתה לו משק גדול ומטופח, בית מסודר וחצר נקייה. אני למדתי יפה, עם ציונים מצוינים, התנהגתי למופת, ואחר כך התקבלתי בלי שום בעיה ללימודים בעיר הגדולה. אמא מעולם לא סתרה אותו, היא מילאה בשקט את כל ההוראות שלו, רק כדי לא לעורר עוד ריב.
כשבסוף נסעתי ללמוד, הרגשתי הקלה עצומה. אבל בעיר לא הפסקתי לחשוב על אמא, שנשארה שם לבדה. בשיחות טלפון נדירות, או כשהגעתי הביתה לסוף שבוע, הייתי שואלת אותה למה אבא מתנהג ככה אלינו. אמרתי לה ישר שאני לא מרגישה ממנו ולו טיפה אחת של אהבה, ונראה לי שגם אותה הוא לא אוהב. אמא הייתה מורידה את העיניים, מנסה להחליף נושא, ואומרת שפשוט יש לו אופי קשה, שצריך להתרגל אליו, ושהכול ישתנה עם הזמן. היא ביקשה שלא אחשוב על דברים רעים, ושיתרכזתי בלימודים.
אחרי שסיימתי את הלימודים החלטתי שלא לחזור למושב. הצלחתי למצוא עבודה ככלכלנית במפעל גדול בעיר. קיבלתי חדר קטן במעונות של העובדים, וזאת הייתה הפינה שלי, ששם אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות. דווקא שם הכרתי את דן שחר, שגם עבד במפעל כמומחה צעיר. נפגשנו הרבה בעבודה, ואז התחלנו לאכול צהריים ביחד, ולטייל בעיר אחרי המשמרת.
כשדן הציע לי נישואים אחרי שנה של קשר, הרגשתי מאושרת בצורה בלתי רגילה. מיד התחלתי לדמיין את החתונה שלנו, שמלה לבנה ויפה, וכמה אמא תשמח בשבילי. מאוד רציתי להאמין שאולי לפחות החדשה הזאת תגרום למשה לשנות את היחס שלו, ולהוציא ממנו איזה חום אבהי קטן.
בסוף השבוע שלאחר מכן נסעתי למושב כדי לספר להורים על התוכניות שלי. כשהישבנו לשולחן בערב, אמרתי בשלווה שאני מתחתנת. אמא פרצה בבכי של אושר, והעיניים שלה קרנו בחום שלא ראיתי כבר הרבה מאוד זמן. היא מיד התחילה לדבר על מה צריך להכין ואיך לארגן הכול הכי טוב. אבא, משה ביטון, לא אמר מילה. הוא פשוט הניח את המזלג על השולחן, קם מהכיסא, ויצא מהבית בלי להגיד כלום. באותו ערב הוא בכלל לא חזר לחדר.
מאוחר יותר, כשנשארנו לבד במטבח, אמא סיפרה לי באנחה כבדה שמשה מסרב בתוקף לתת כסף לחתונה, ובכלל לא מתכוון לקחת בזה חלק.
כשחזרתי לעיר וסיפרתי לדן על הכול, הוא חיבק אותי חזק ואמר לנו לא צריך את הכסף של אף אחד, אנחנו נארגן הכול לבד. היה לי מאוד עצוב ומביך מול ההורים שלו. כל הזמן חשבתי על מה הם יגידו על המשפחה שלי, ולמה אבא שלי מתנהג ככה אליי. בסופו של דבר החלטנו לעשות ארוחה צנועה בחדר האוכל של המפעל, ולהזמין רק את החברים הכי קרובים ואת המשפחה של דן. אבא שלי לא הגיע לחתונה. לכל האורחים ששאלו עליו, אמא ענתה בקצרה שהוא חלה פתאום ולא היה מסוגל לנסוע.
ממש לפני תחילת הסעודה, כשהיינו בחדר נפרד, אמא עזרה לי לסדר את ההינומה. הידיים שלה רעדו מאוד, והדמעות כל הזמן עלו בעיניים. היא הסתכלה עליי בעצב כל כך עמוק, עד שהרגשתי לא בנוח. היא לחשה לי שיש לה חטא גדול מאוד כלפיי, ושמתחננת שאסלח לה. אני חשבתי שהיא פשוט לחוצה מההיעדרות של משה ומהצניעות של החתונה. חיבקתי אותה וביקשתי שלא תדאג. אמרתי שההיעדרות של אבא היא על המצפון שלו, ושדן ואני נהיה מאושרים בכל מקרה. אמא רק הנהנה, אבל הפנים שלה נשארו חיוורות ועצובות לאורך כל הערב.
אחרי החתונה אמא התחילה לדעוך. היא ירדה מאוד במשקל, התנועות שלה נהיו איטיות, והיא התלוננה יותר ויותר על עייפות כללית.
היא הגיעה כמה פעמים לבקר אותי בעיר, ישבה איתי במטבח, התחילה איזה שיחה חשובה, אבל כל פעם עצרה באמצע המשפט, ולא העזה להגיד את הדבר האמיתי. היא פשוט לא הספיקה.
בהלוויה של אמא, משה התנהג מוזר. לא הייתה על הפנים שלו שום רגש, הוא לא הזיל אפילו דמעה אחת, וגם לא דיבר עם אף אחד מהמושב. היה לי כואב בצורה בלתי רגילה לראות את הקור הזה. כשחזרנו אחרי הקבורה לבית הריק, כדי לקחת את הדברים האישיים שלי, הוא עצר אותי ליד הדלת. הוא הביט בי בעיניים הקשות שלו ואמר בכעס שעכשיו, כשאמא כבר לא שם, אף אחד לא מחכה לי בבית הזה, ואין לי מה לחפש שם. המילים האלה היו נקודת הסיום הסופית ביחסים בינינו.
השנים עברו. דן ואני בנינו משפחה חזקה, נולדו לנו שני ילדים נפלאים. לא מזמן קיבלנו דירה חדשה, והחיים זרמו להם בשלווה. אבל אף פעם לא שכחתי את אמא. נהגתי לנסוע למושב כדי לבקר את הקבר שלה, להביא פרחים, ופשוט להיות שם לידה. כל פעם שחלפתי על פני הבית הישן, ראיתי את משה מתעסק בחצר, אבל אף פעם לא עצרתי. הבית הזה הפך לי לזר לחלוטין. הרבה חשבתי על כך שכל גבר אחר במקומו היה שמח בהצלחות של הילדה שלו, מתגאה בנכדים ומחכה לביקורים, רק הוא לא.
בסתיו שעבר נסעתי שוב לבית העלמין. היה יום קר, ושמיים אפורים כיסו את הכול. עוד מרחוק ראיתי גבר עומד ליד המצבה של אמא ועושה משהו. בהתחלה חשבתי שזה משה, והלב שלי נצבט מתוך תחושה רעה. אבל כשהתקרבתי, זיהיתי את השכן הוותיק שלנו, רמי גולן. הוא היה לבוש במעיל ישן וחם, וסילק בזהירות פרחים יבשים שכבר נפגעו מהכפור.
– שלום, דוד רמי, – אמרתי בשלווה ועצרתי ליד הגדר. – לא ציפיתי לראות אותך כאן. באת לעזור לנקות?
הוא התרומם לאט, הניח את הידיים על הגב ואנח בכבדות. הפנים שלו היו מקומטים, והמבט שלו נראה עייף מאוד.
– אה, שלום, נוגי, – ענה בקול צרוד, וקרא לי בכינוי הישן מהילדות. – הנה, את רואה, החלטתי לעזור קצת, כי הפרחים היבשים כבר מקלקלים את המראה. צריך לעשות סדר לפני שהאדמה תקפא לגמרי.
– נו, איזה נוגי אני כבר, – חייכתי בשקט וניסיתי לנהל שיחה שגרתית. – הבת הבכורה שלי כבר מתחתנת, עוד מעט נעשה חתונה. הזמן פשוט עף.
– כן, הוא עף, – הוא הסכים ושפשף שוב את הגב. – אוף, הגב הזה התחיל לכאוב בזמן האחרון, פשוט בלתי נסבל. במיוחד כשמזג האוויר משתנה. תראי עכשיו, השמיים התקדרו, בטוח יירד גשם עד הערב.
הוא השתעל כמה פעמים, הוריד את העיניים לאדמה, ואז הביט בי שוב. פתאום המבט שלו נהיה רציני מאוד ומתוח. הוא עבר מרגל לרגל, ניגב את הידיים על מכנסי העבודה, וניגש אליי.
– את יודעת, נגה, – הוא התחיל, וזה עשה לי אי-נוחות שדווקא עכשיו הוא קרא לי בשם המלא. – לפני הרבה שנים הבטחתי למישהי הבטחה חמורה שלעולם לא אפתח את הפה, ושאני אשמור את הלשון מאחורי השיניים. שתקתי הרבה שנים. אבל עכשיו, כשנורית כבר לא איתנו, וגם הימים שלי ספורים, אני מרגיש שאני לא יכול יותר לשאת את המשא הזה בתוכי. אני חייב להתוודות בפנייך, כדי שתדעי סוף סוף את האמת. מגיע לך לדעת למה משה התנהג כך אלייך ואל אמא שלך כל השנים. הוא פשוט לא אבא הביולוגי שלך.
המילים האלה הפתיעו אותי כל כך, שבהתחלה אפילו לא קלטתי אותן. עמדתי והסתכלתי על האיש המבוגר, והרגשתי שהכול בפנים פשוט קופא.
רמי המשיך לדבר, והקול שלו נשמע חנוק ורגוע, בלי הרבה רגש, כאילו הוא מספר סיפור רגיל מהעבר. הוא סיפר שבצעירותו הוא ואמא שלי, נורית, אהבו זה את זה מאוד. אמא גרה אז במה שנקרא הפינה העשירה של המושב, מקום שבו בנו בתים רק בעלי המשקים הכי מבוססים. המשפחה שלה הייתה מאוד גאה, והסתכלה בזלזול על השכנים העניים יותר. הם חלמו למצוא לבת שלהם איזה חתן מכובד ועשיר. אמא פחדה מאוד מהורים שלה, ולכן שמרה על הקשר עם רמי בסוד כמוס. אפילו החברה הכי טובה שלה לא ידעה שהם נפגשים בסתר. כל הסביבה תהו למה בחורה צעירה, שעובדת במשרד של המושב, דוחה את כל הבחורים המקומיים.
כולם חשבו שהיא מחכה למישהו מהעיר.
האמת נחשפה רק כשאמא הבינה שהיא ורמי עומדים להביא ילד לעולם. כשהיא סיפרה להורים שלה, הבית התהפך. אמא שלה הייתה כל כך מיואשת שהיא הייתה מוכנה לעשות הכול, רק כדי לא לאפשר נישואים עם שכן עני. היא התחילה לחפש בטירוף גבר שיסכים להתחתן עם נורית במהירות, ולקחת על עצמו ילד של מישהו אחר. אבא של נורית תמך לחלוטין באשתו, ואמר שהם מוכנים לשלם כל נדוניה, לתת כסף ורכוש, אבל רמי אף פעם לא יעבור יותר את הסף.
הבחירה שלהם נפלה על משה ביטון. הוא היה מבוגר מאמא בהרבה, בעל אופי קודר, אבל מאוד פרקטי וחמדן. כשהציעו לו סכום כסף גדול ומשק חדש בתמורה לשתיקה ולנישואים, הוא הסכים מיד. אבל הוא שם תנאי אחד קשוח: הוא סירב בתוקף לגור בחצר אחת עם ההורים שלה. בגלל זה ההורים של נורית נאלצו להשאיר להם את הבית החדש שבנו, ולעבור בעצמם לבית ישן נטוש בקצה השני של המושב.
לכל המושב זה היה הלם גדול. אף אחד לא הבין למה בחורה צעירה ויפה מתחתנת בפתאומיות עם האיש הקודר והגס הזה, שאי אפשר היה להוציא ממנו מילה. רמי סיפר שביום החתונה שלהם ירד גשם קר מהבוקר, וזה היה המבחן הכי קשה בחיים שלו. משה התחיל להראות את היחס האמיתי שלו כבר מהיום הראשון. הוא לא אהב את נורית, וכשנולדתי אני, העצבים שלו רק גברו. גם אמא לא יכלה לסלוח לעצמה על החולשה שלה. היא לא אהבה את בעלה, וכל הזמן האשימה את עצמה על כך שלא הגנה על האהבה האמיתית שלה. היא סירבה להביא עוד ילדים למשה, כי פחדה שהם יירשו את האופי הקשה שלו.
אחרי זמן מה, גם רמי הקים משפחה משלו. הוא התחתן עם אישה שהיה לה ילד מנישואים קודמים, גידל את הבן שלה כמו שלו, ואחר כך נולד להם עוד בן. הוא ניסה לחיות חיים נורמליים, אבל כל פעם שראה אותי ברחוב או ליד החנות, הוא הרגיש כאב לב חזק מאוד. הוא ידע היטב שהבת האמיתית שלו גדלה בסביבה של חוסר אהבה, אבל הוא לא יכול היה לשנות כלום. הדבר היחיד שהוא יכל לעשות זה לקנות לי בסתר את השוקולד הזה במכולת, רק כדי להראות לי קצת דאגה. ההורים של נורית הזהירו אותו בזמנו בצורה חדה: אם הוא ינסה פעם אחת לגשת אליי או לגלות את האמת, הוא יישאר בלי בית.
– הנה, ככה זה היה, נגה, – סיים רמי את הסיפור שלו בשקט, ואנח בכבדות. – עכשיו את יודעת הכול, כמו שזה היה באמת.
עמדתי שם המומה לחלוטין. הראש שלי סירב לעכל את העובדות ששינו לגמרי את כל מה שידעתי על הילדות שלי ועל המשפחה שלי. פתאום הבנתי למה משה כל כך שנא אותי, למה אמא תמיד רעדה מולו, ולמה היא ביקשה ממני סליחה לפני החתונה.
– רק אל תשפטי את אמא שלך יותר מדי בחומרה, – הוסיף רמי בשקט ותיקן את הכובע על הראש. – היה לה אז קשה מאוד.
הוא הסתובב לאט והתחיל ללכת בשביל הצר. ליד השער של בית העלמין הוא עצר לרגע, הרים את הראש לשמי הסתיו האפורים, והגשם הראשון התחיל לרדת בעדינות. הוא לחש לעצמו משהו, פתח את השער הישן, והלך לאט בחזרה למושב. נשארתי לבד עם המחשבות שלי, ועם הזיכרון של אמא.
