Author: Alejandro García
שמע, שניים שלושים לפני היו לי יובל, חיים שלמים: בית בקיבוץ, אשתי תמר, תכניות לעתיד, תקוות. פתאום הכל נעלם. לא מצליח לשכוח את הכאב של האבדן, ואם אפשר היה
יומן, 12 במרץ היום ביקשתי מאבי, אברהם כהן, אם אפשר להישאר אצליו כמה חודשים. הוא השיב בקצרה: “לא”. ההורים שלי התגרשו לפני עשר שנים.
שלום, לשעבר שלי! אולי אף פעם לא תפתח את המכתב הזה, ואין צורך לנסות. הכל כבר נאמר מזמן, והזמן משנה את הפרספקטיבה, כאילו מציץ דרך עדשות חדשות על זיכרונות נעורים.
אבא, תבוא יותר אלינו? אם תיגש, אמא תמיד מתחילה לבכות. היא בוכה עד הבוקר. אני נרדמת, מתעוררת, נרדמת שוב, והיא ממשיכה לבכות. שואלת: אמא, למה את בוכה?
היי, אני חייבת לספר לך מילה על אורית, האישה שהייתה תמיד מדורגת ראשונה בכפר שלנו. היא כל החיים עבדה בלי הפסקה מהשחר עד ערב, שדה חיטה, צאן, גינה, ובקושי
הקבלן החדש זה קרה לפני כמה שבועות בבניין שלנו בתל אביב החליף את הקונסיירז’. הוא מגיע כל בוקר, יושב במזגן הקטן של הלובי, ומסדר את המדרגות ברמת קפדנות שלא הכירנו.
אמא הייתה יפה מאוד, אבל הוא, האבא, טען שזה היה המאפיין היחיד שלה. ואני, שהייתי מאוהבת בו עד נשימה אחרונה, חוכתתי כל דבר בעיניו. האבא שלימד פוליטיקה באוניברסיטה.
קצרין, קרח, ובדידות משתררת: סיפור של נועה ויואב כמה כואב להבין שהאהבה שהייתה חמה פתאום קפאה למרקחת של פרידה, בלי שום הסבר, ומכתה את כל האמונות של ביטחון במשפחה!
רונית, האם בת תשעים, לוחשת בטלפון ומבקשת בקול רועד: “התקשרי לקרן, הוא חייב לבוא מיד!” בתה, אורית, צועקת במצוקה שלושת הילדים חולים, משקימים
היי, שמעת את הסיפור של מאיה כהן? היא הייתה עובדת ניקיון במדרגות של יחידת מגורים ישנה בתל אביב, כדי לבנות עתיד לבנה של אורן לוי, הילד שהיא גדלה לבד.