Author: Alejandro García
פתחו את התיק, עכשיו! במצלמה ניכר הכל, אין בריחה! התרסקו! המילים חתכו את האוויר. במפעל נעליים של בית קפה בתל אביב, רעש המכונות נקטע פתאום.
היי, ראיתן, הבחורות, האישה שבחדר שלנו? היא כבר בת משקפת אמרה אחת, קולה רועד כמו צליל פעמון ישן. כן, שערה הפך לכסף. כנראה שיש לה נכדים, אבל היא כאן רק כי
הזיכרון של חיי היה תמיד קשור לאורית כהן, הסבתא היחידה שהייתה לי. היא חייתה בכפר קטן בטבריה, מקומית שבה החיים נעים משוק קטן, דרך הבית ולבסוף חזרה לשער הכפר.
אורי גר בבניין משושה בתל אביב, קירותיו דקים כלקח נייר, וכל תינוק של שכן מהדהד במזגן. הוא כבר מזמן אינו מתפלא כששכנים דוחפים דלתות, אינו מגיב לשערוריות
הקשבתי לשיחה של בעלי עם חברו והבנתי למה הוא באמת נישא אליי כמה אפשר כבר לשטוף לי את השדיים, תמר? סליחה על הישירות, אבל אין לי עוד סיבולת! זה וורניאק! אתה מבינה מה זה?
יום חמישי, 12 ביוני 2025 במפגש המשפחתי השנתי על שפת הכינרת, בת השש שלי, צופיה, נגדה בעיניים בקשת להמשיך לשחק עם בת הדוד, שירה, בת ה12. מהספקתי תחילה, אך
הייתי מאחרת. שוב מאחרת לפגישה עם מנהל השירות של המסעדה שבה בעוד חודש מתוכנן לערוך את החתונה שלי. על האירוע נועד כ-100 מוזמנים, על תפריט היה צורך לאשר היום
לא הפסיקו להאמין באושר פעם, כשהייתי צעיר, אורית נכנסה לשוק הצפוף ברוחמה. אישה עם עיניים כהות תפסה אותה יד והפכה לשירה: ״את, יפהפייה, תחיי בארץ שטופת שמש
הייתי במצב שלא ראיתי עוד לפני שנדרשו לנו תנאים קשים: או שהאמא שלי עוברת לגור איתנו, או שמגישים גירושין ואתה, לימור, תצטרכי לבחור. לא עוד אפשרי שאשתי תסבול לבד.
היום בערב, אחרי ארוחת ערב במסעדת היוקרה של רחוב שינקין בתל אביב, ישבתי עם תום, בני הקטן בן שמונה, וחשתי שילב של גאווה וחשש. הוא, שערו החום ועיניו הכחולות