היום, כשחזרתי מהחוף, הרגשתי שהשמש שורפת לי על הכתפיים, אבל לא היה אכפת לי. אישה שמנה עם פאראו פרחוני חסמה לי את הדרך ליציאה מהחוף וצעקה – “גברת, את לוקחת את המגבת שלך מהכיסא? אסור לתפוס מקומות מהבוקר. אנשים באים ואין איפה לשבת, ואת משאירה שלוש שעות רק כפכפים.” שלפתי בשקט את הבד הדהוי מתחת למזרן וגלגלתי אותו לגליל הדוק. חול דק נשפך בין האצבעות והשאיר כתמים אפורים על העור. הטיילת של כפר הנופש הקטן, לחוץ בין צוקים לים, רתחה מהמולת הצהריים. הרמקול על מגדל ההצלה צפצף והזמין לשיט ערב, וליד מזרקת השתייה השתרך תור ארוך של ילדים צורחים ואמהות עייפות.
הלכתי לבית ההארחה בשביל אספלט צר, בין דוכנים אינסופיים של גלגלי ים וצדפים. בכיס המכנסיים הקצרים צלצל הטלפון – בעלת הבית, רבקה, הזכירה לי לאסוף את המצעים הנקיים מהכביסה. החופשה הזו, שקניתי בכסף שחסכתי שנה וחצי, הייתה אמורה להיות זמן של שקט, אבל עד עכשיו הביאה רק טירדה ועייפות מאנשים זרים. קניתי חבילה לים, ופגשתי את הבושה הישנה. בשער הפנסיון, מתחת לשיטה עתיקה, עמד גבר במכנסי פשתן בהירים וחולצה רפויה. הוא עישן, ניפנף את האפר לתוך שיחי ההידראנגאה, והביט בעוברים ושבים. שיער רקה האפיר, קמטים עמוקים נחרצו על מצחו, אבל את תווי הפנים הנכונים האלה, את האופן שבו הרים את הסנטר וההרגל לסובב טבעת כסף – זיהיתי מיד. לפני שמונה עשרה שנים האיש הזה השאיר על שולחן המטבח פתק על גב חשבון החשמל ופשוט נעלם מהעיר יומיים לפני החתונה שלנו.
בחדר קטן בקומה השנייה, ששכרתי לשבועיים, הריח עשבי תיבול יבשים וריהוט פלסטיק זול. מאוורר ישן על שידת הלילה זמזם והסיע אוויר חם בחלל. החפצים היו מסודרים במקומם: שמלה מקופלת על גב הכיסא, שורת קרמים על המראה, ספר מתח פתוח על המיטה. הוודאות הזו של השגרה תמיד נתנה לי תחושת שליטה על החיים, שהייתי צריכה להרכיב מחדש כמו קערה שבורה. בערב, כשהחום התחלף ברוח ים קרירה, נשמעה דפיקה קלה בדלת העץ החיצונית של המרפסת. קפאתי כשידיתי על הכוס – מזגתי מים. הורדתי את היד אל השולחן. “נועה, זה אני, תפתחי,” נשמע מבעד לדלת הבריטון המוכר, שהפך קצת צרוד ונמוך. “שאלתי את בעלת הבית באיזה חדר את גרה. נתתי לה מתנה קטנה והיא סיפרה.”
ניגשתי, הזזתי את הבריח הדק. עמית עמד בפתח, מחזיק סלסלת קלועה עם תותים בשלים ובקבוק יין. השכנה מהחדר הסמוך, בלונדינית צעירה וצבועה, יצאה לעשן על המרפסת המשותפת והאטה את צעדה, בוחנת את האורח. “שלום,” הוא חצה את הסף, שם את הסלסלה על קצה השולחן והתיישב על כיסא פלסטיק. “כמה שנים עברו. כמעט לא השתנית, רק המבט הפך קפדן, אי אפשר להתקרב.” שאלתי: “למה באת?” נסוגתי לחלון, נצמדת לאדן בגבי. מבטי גלש על פניו, מסמן סימני גיל קטנים: מלאות קלה בכתפיים, קרחת מתחילה בכתר, שקיות מתחת לעיניים.
“צריך לדבר, נועה. כל כך הרבה זמן עבר, היינו טיפשים, גאים,” הוא רכן קדימה, מניח את כפות ידיו על ברכיו. “כל השנים האלה זכרתי. חיפשתי אותך, בכנות. אבל מכרים משותפים אמרו שנסעת לאילת, ואת פה בנופש בדרום. אני עצמי התארחתי בבית ההבראה שלושה בתים מפה, במקרה ראיתי אותך בחוף בקהל.”
“חיפשת?” חייכתי במרירות, פני נשארו רגועות. “שמונה עשרה שנים חיפשת, עמית? במחוז הסמוך? או במרחק שלוש שעות נסיעה באוטובוס?” הוא נאנח, פורש ידיים. “היו אז בעיות, את מבינה? עסקים רק התחילו, חובות, עניינים עם אנשים רציניים. לחצו עליי חזק, נועה. רצו לקחת את החברה, איימו. איפה הייתי גורר אותך איתי? עזבתי בגללך, כדי לא לחשוף אותך לסכנה. הייתי צעיר, טיפש, חשבתי שכך יהיה יותר טוב. רציתי להציל אותך מהסיוט הזה.”
מהחלון הפתוח נשמעה בכי של ילד – מישהו נפל מהקורקינט במגרש. במטבח של קומה ראשונה רעשו סירים, צליל סכין על קרש חיתוך – בעלת הבית הכינה ארוחת ערב. החיים הרגילים והסואנים של בית נופש זרמו כסדרם, הפכו את דבריו לרעש ריק. אור הבוקר חדר דרך הווילונות הדקים, ציור על הלינוליאום פסים צהובים ארוכים. ישבתי במטבח המשותף, מחכה שהקומקום המצופה ירתח. שכנותיי מהקומה, שתי נשים מבוגרות מחיפה, לוחשות ליד הכיור, שוטפות קופסת פלסטיק. “שמעת, נועה, המחזר שלך אתמול שאל את רבקה כמה זמן את נשארת, ואם את לבד,” זו הצעירה יותר, עם פדיקור בוהק, פנתה אליי. “גבר רציני, רואים מיד. מכונית שעומדת בשער – יקרה, שחורה. כולו אדיב, הביא לרבקה קופסת שוקולד. את תראי, אל תפספסי מזל, בגיל שלנו גברים כאלה לא נמצאים על הכביש.”
“לא נמצאים,” חזרתי בשקט, מביטה במים הרותחים. עמית תפס אותי לקראת הצהריים ליד המזח, כשהחל גשם דק, מיד פיזר את האנשים אל מתחת לסככות ובתי קפה. הוא הופיע לידי, מחזיק מטרייה שחורה גדולה מעליי, ואחז במרפקי. ריח טבק ובושם עלה ממנו. “בואי נצא הערב לארוחה במקום טוב, נועה? פה בחמישה קילומטר יש מסעדה מצוינת, ממש על הצוק. נשב, נזכור בנעורים. אני עכשיו אדם חופשי, מאשתי נפרדתי לפני שלוש שנים, אין ילדים. יש הכול: חברה בתל אביב, בית בכפר, דירה גדולה. רק שאין נשמה בכל זה. את חסרה לי, הכנות ההיא שלנו.”
עצרתי, שחררתי את ידי. הסתובבתי אליו. התבוננתי היטב בעיניו, ניסיתי למצוא שם אפילו צל של הבחור בן התשע עשרה שאהבתי פעם, שבשבילו הייתי מוכנה להפסיק לימודים ולנסוע. אבל לפניי עמד אדם זר, בטוח בעצמו יתר על המידה, בן ארבעים, שניסה לקנות את קרבתי בארוחת ערב. “יש לי תוכניות אחרות לערב, עמית.” “נו, תפסיקי, אילו תוכניות יכולות להיות פה בשממה הזו?” הוא קימט את אפו, נופף בידו לעבר בנייני המגורים האפורים של היישוב. “כמה שילמת על החבילה הזו? פרוטות. אני אתן לך ביום אחד יותר – רק תעברי אליי לבית ההבראה, יש שם סוויטה פנויה. לא הרמה שלך להסתובב בצימרים, להרעיש בסירים במטבח משותף. תהיי אצלי כמו מלכה. מה את שותקת? באמת לא נשאר כלום מהקודם?”
עברה לידנו מוכרת דגים מקומית, נושאת תיק קירור כבד. היא הטילה בי מבט מהיר, קריאת סקרנות של פשוטי העם: תראו איזו יפיופית, מפנה גב לגבר כזה. מהכביש נשמעה חריקת בלמים חדה – נהג אוטובוס כמעט פגע בכלב. לרגע שקט, רק טיפות גשם דופקות על בד המטרייה. “אתה יודע, עמית,” צעדתי אחורה, יוצאת אל הטיפות הדקות. “אמא שלי אחרי הבריחה שלך שכבה חודשיים בבית חולים. לחץ דם. ושמלת הכלה שלי הייתה תלויה בארון שלוש שנים, לא יכולתי לזרוק אותה, מסתכלת עליה ונמאס לי. חשבתי שקרה לך אסון, חיפשתי דרך מכרים. ואתה הצלת אותי. מחובות. בעיר שקטה כמו עכו, שכל כלב מכיר אותך.”
“נו, למה את מעלה עבר?” עמית הסיט מבט, מסובב את הטבעת על אצבעו. “מי מאיתנו לא עשה שטויות בגיל תשע עשרה? היו עניינים, הסתובבתי כמו שיכולתי, רציתי לשרוד. אבל עכשיו אני יכול לתקן הכול. כל משאלה שלך אמלא, את מבינה? רוצה – מחר ניסע לעיר, ניכנס לחנות תכשיטים?” הגשם התחזק לקראת ערב, הפך לסערה עם ברקים. מים הלמו בחלונות בית ההארחה, הציפו את החצר הצרה והפכו את שבילי החמר לנחלי בוץ. הנופשים ישבו בחדריהם, מבעד לחלונות נשמעו קולות טלוויזיות ודפיקות דומינו.
ישבתי על המיטה, כורכת רגליי. בפנים היה שקט, כאילו הפצע הישן סוף סוף החלים. לא כעס, לא רצון להטיח תלונות, לא כאב שהפריע לי להתחיל קשרים חדשים. נשארה רק תמיהה קלה על כמה האיש הזה איחר עם הבטחותיו לחיים יפים. סמוך לעשר בערב צלצל הטלפון שוב. על המסך הופיע מספר לא מוכר, אבל ידעתי מי זה. “תחשבי טוב, נועה,” עמית דיבר בקול רם, צועק מעל רעש הגשם. “אני פה עד סוף השבוע. חדר 302, בניין ראשי. בואי, נשב בלי כל הבוץ הזה של הדרך. די להראות אופי, אנחנו אנשים קרובים. כמה שנים איבדנו מטומטמות, למה לבזבז עכשיו זמן על עלבונות?” “לילה טוב, עמית,” אמרתי בקול אחיד ולחצתי על כפתור הניתוק.
קמתי, ניגשתי לחלון ומשכתי את הווילונות בחוזקה, מנתקת את החדר מהסופה שבחוץ. החיים מזמן זרמו במסלול אחר, ובמסלול החדש הזה לא היה מקום פנוי לעמית. ביום שישי מזג האוויר שוב התהפך. השמיים התבהרו לכחול, השמש קרחה מהבוקר, גרמה לאספלט להפיח ריח כבד. הטיילת התמלאה שוב באנשים במכנסיים קצרים צבעוניים ומזרנים מתנפחים. עמית לא הופיע יותר בשער הפנסיון. רבקה בבוקר העירה בדרך אגב שראתה את המכונית השחורה נוסעת לכיוון הכביש המהיר – כנראה האורח עזב לפני המועד. “אז נסע הסוחר שלך, נועה,” בעלת הבית ניערה שטיחון מהמסדרון על החבל. “ואת טיפשה, ילדה, סלחי לי זקנה. גבר כזה מכובד, עם כסף. יכולת עכשיו לגור בתל אביב, לא לשבת במשרד שלך על פרוטות. מה חסר לך? נו, ברח הבחור בצעירותו, פחד מאחריות. עכשיו רצה לכפר על אשמה.”
לא עניתי, רק חייכתי. לקחתי מגבת, תיק עם ספר והלכתי לכיוון הים, מנסה להישאר בצד המוצל של הרחוב. בערב, כשהשמש התחילה לשקוע מאחורי האופק וצבעה את המים בוורוד, ישבתי על קצה המזח, הרחק מבתי הקפה הרועשים ומגרשי המשחקים. ריח של מים מלוחים, יוד ואצות שנשטפו לחוף אחרי הסערה. הוצאתי מהשקית תאנים שקניתי בשוק, פיצחתי בעדינות פר אחד לשניים. למטה, ליד המים, גבר מבוגר בכובע פנמה בלוי חיבר בסבלנות תולעת על הקרס, בעוד נכדו בן השבע עוקב אחרי המצוף. חיים פשוטים ורגילים זרמו כסדרם. לגמתי מים מינרליים פושרים והבטתי בשקיעה הדועכת. נותרה עוד שבוע שלם של חופשה.
