Author: Alejandro García
הספרייה העירונית בתל אביב תמיד הייתה שקטה, אפילו כשאחרים נכנסו. אביבי לא התלוננה על המבקרים, כי ברגע שהיא נכנסה אל האולם שבו עומדים מדפי הספרים הגבוהים
החודש הכסף נעלם כמו קיסם באבקה, פף וללא שאריות, אמר אורי, מתרפק על האח, ומקשר את נעליו. אביטל הנהנה, ממשיכה לנגב אבק ממראה הכניסה. האח שם תקליט מוכר במנגן.
אורלי: “היי הילה, את בטוחה? מה במחשבה כזאת לא נחליט תוך שבוע.” הילה: “חשבתי על זה הרבה.” אורלי הזזה את הספל. “
רבקה כהן, את מתכננת לשמור על הילדים? נוכל לסמוך עלייך? אורית מביטה בבת החורן בעיניים מתחננות. רבקה מחייכת אל אלון בן שבע ודניאל בן חמש, שכבר קפצו עם נעליים במדרכה.
היי, אני חייבת לשתף אותך בסיפור של נוגה, האחות הקטנה של המשפחה שלנו. הכל התחיל כשמיכאל, הבעל של מרים, נחה על המדרגות של הדירה הקטנה ברמת גן וצעק: אתה ממש בלהלאגן!
יום הולדת שמח, אבא! הגעתי לשבעים, אחרי שהגידול של שלושה ילדים היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. האישה שלי הלכה לעולמה לפני שלושים שנה, ומאז לא חזרתי לשידוך
אמא, תארי לך אם אסיים באוניברסיטת תל אביב! שם יש חוג לשפות, קראתי בפורומים בוגרים עובדים באו״ם, אפילו בשגרירויות רבקה הפילה את סכין החיתוך מהקופסה, והביטה
החדר היה חסר אוויר, אלינור צעדה אל החלון. מרגיש היה שהקיץ כבר נרדם, רק רוח קלה נענפה באוויר. בטח זה לי, לחשבה בקול רועד. קוצר נשימה נקרע בחזה, הרגשה מוכרת
היי, מתוקה, תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך במשהו שקרה לי לפני כמה שנים, וחשבתי שזה אולי יעניין אותך. הייתי במרחק של עשרים שנה, סטודנטית בתואר הראשון באוניברסיטת
בשעת חלום משונה, אורית היתה בעלת רשת חנויות תכשיטים בקוֹםתלאביב. אביה, שהיה קונה של מסגרות משקפיים, עזר לה להקים את העסק, והיא כעת עומדת על שני רגליה כמו