Author: Alejandro García
קוראת את שמי נוגה. פגשתי אותה כשהייתי בת עשרים ושתיים, עם משא כבד על הכתפיים. שני הוריי עזבו את העולם בדיוק לפני כן, נאלצתי לעזוב את האוניברסיטה.
עוד מעט לי עוד מעט מכתב, והחביתה שלנו רק צנצנת חמוצים? אני אומרת לעצמי, מביטה בשולחן המטבח של חמותי. יושב לי לצידי בני, יובל, ובפניו מולנו חמותי, חנה.
תמר גילתה שהאב שלה עדיין בחיים רק כשהתחילה לחלות. היא הרגישה כבר זמן רב שהיא חולה, הלכה למדאונית של בית הספר, שקיבלה לה הפנייה לנוירולוג.
הוא אמר לי שהילד צריך להישאר בבית החולים כך חזרו אלי כל הקרובים. «למה קנית את הילדה הזאת בכלל?» קרא לי בעלי, מצביע על הקטנה במיטת הלידה. «הם אמרו לך מה האבחנה!
שמעי, זה קצת מביך להגיד, אמר דוד בחיוך מתבייש והקיש באצבעותיו על השולחן, שכחתי את הארנק בבית, כל הכרטיסים שם. את יכולה לשלם? זה מאוד לא נוח עבורי…
היה צריך להיפרד עם רוּבִי הכרתי אותו בהרצאה על פיזיקה קוונטית. נשמע משעמם, אבל דווקא שם, בין משוואות ותיאוריות על יקומים מרובים, מצאתי נשמת תאומה.
יובל, שבו עם נועם לפחות כמה שעות חייכה רות בחוסר סבלנות אל בעלה. אני חייבת לבקר רופאה. לא אפשרי קם אלי פתאום מהספה. אני פוגש חברים. המועד שלי מתקרב.
הייתי במגרש הירקות כששמעתי קולה של מישהי קוראת לי מהחצר. ניגשתי אל השער, והנה עומדת אישה זרה. תמר, שלום! יש לי משהו להגיד לך. שלום, תיכנסי אם כבר הגעת
החגיגה לשניים כאשר הייתי ילד קטן, זכיתי בביקור לחתונה של בנות דודתי בתל אביב. בתחילת האירוע הכל היה מרגש מוזיקה, ריקודים, שירים וקולות שמחה.
רונית כהן הסתכלה סביב השולחן הקטן במקלט הקטן שבמרפסת ביתה בתל אביב. אחרי שלושים וארבעה שנה של נישואין, החיים עם בעלה אדור לבנינחלה הפכו לשגרה חסרת טעם.