Author: Alejandro García

חייבים להמשיך הלאה. ברח? שיברח. גם ככה לא היה אדם נעים במיוחד. נגדל את הילד בעצמנו, אל תדאגי! את ניב גידלו אמא שלו וסבא. את סבתא הוא זכר במעורפל בלבד היה

Случи се това в един вторник вечер, докато се прибирах пеша от работа по улиците на Яффо. Дъждът беше навлажнил камъните, небето бе обляно от сини сенки.

איך אני אמור להמשיך בלעדייך? מה אעשה עכשיו? בשביל מה לי להמשיך לחיות? דמעות זלגו על לחייו של ירון, וריקנות עמוקה מילאה את לבו. במקום שבו פעם פעל הלב, נפערה

יום ראשון, 3 במאי תל אביב לפעמים אני שואלת את עצמי: נועה, מה עובר עלייך? את כבר בת ארבעים וחמש, הבן שלך משרת בקבע, ואילו את לוקחת לביתך תינוק? ועוד כזה עם “

בשנה שבה חגגתי 69, סוף סוף נכנסה אלי לחשבון סכום שחיכיתי לו שנים. פרנסה שלי. כסף שעבדתי בשבילו בזיעת אפי. סכום שכל אחד היה שומר עליו כמו על עיניו.

יו, אני בחיים לא הייתי מצליח להתמודד עם זה. בן אדם הופך להיות כמו ירק. אפשר להשתגע עם חולים כאלה בבית! צריך לשים אותם במוסד מיוחד! ואל תסתכלי עליי ככה!

חזר אחרי שנה כשהורדתי את הזבל ויצאתי למבואת המדרגות, הוא עוד ישב שם, ממש ליד הדלת. שלי, מולי. שמו היה עוז ג’ינג’י עם חזית לבנה כמו שלג, והמבט

זה היה אחד מאותם בקרים שקטים, כשנדמה שהעולם עוצר לרגע, מכוסה בשכבת טל טרייה. בדיוק יצאתי מהדלת, מוכן להתחיל לפנות את המדרכה מהשלוליות אחרי הגשם של הלילה