נועה מתחתנת מאוחר (לפי דעתה של אִמָּהּ) – בגיל שלושים ואחת. אבל כך קרה, למרות שנועה נראית לא רע – עיניים אפורות, שיער חום בהיר ומעט מתולתל עד הכתפיים, חיוך חמוד.
— היית צריכה לחפש בעל קודם, אבל את רק למדת והתביישת. וחברות שלך כבר תפסו את החתנים הכי טובים, — רוטנת חנה, אימא של נועה, — ועכשיו מה שנשאר, את אוספת. לא מוצא חן בעיניי החבר שלך יואב. הוא אמנם מהפשוטים, הורים מהמושב, אבל יש בו יוהרה לא חסר… מה זה?
ליואב באמת יש אופי קשה, שלטני, יהיר ולא סובלני. אבל זה מתגלה רק אחרי שנועה מתחתנת איתו. בהתחלה יואב מתנהג יפה, מחזר יפה, נותן פרחים וקשוב.
וכשהתקופה הרומנטית הראשונה של המשפחה הצעירה נגמרת, הבעל מתחיל להראות את האופי שלו, מעיר לנועה הערות גסות על כל דבר, אפילו לא חושב שהטון הנוקשה והמלומד שלו יכול לפגוע בה. אבל נועה משתדלת, רוצה לשמור על המשפחה, מקשיבה לבעלה, עובדת במכון התכנון, זוכה להערכה בעבודה, מספיקה הכל בבית, ויואב רק מזעיף פנים ומוריד עליה את מצב הרוח הרע שלו.
נולד להם אורי, וכשהילד מתחיל לחלות ולא לישון בלילות, יואב מתרחק עוד יותר, הולך לישון בחדר השני כדי שלא יפריעו לו.
כשאורי בן ארבע, ההורים מתגרשים. נועה, עייפה מהאופי של בעלה, מחליטה לגדל את הבן לבדה, ויואב, בקלות שהכי כואבת לנועה, מסכים לגירושים. אחר כך מתברר שכבר היה לו לאן ללכת. למזל, יואב עובר מהר עם אשתו השנייה לעיר אחרת, ונועה יותר קלה – לפחות אין סיכוי לפגוש את האקס ברחוב…
את כל הרוך שלה נועה משקיעה באורי היחיד.
— נועה, — אומרת לה אימא שוב ושוב, — את עוד צעירה, יפה, יכולת להתחתן, או לפחות למצוא לך איזה חבר…
אבל נועה לא מקשיבה לחנה ועובדת קשה כדי לספק לבן את כל מה שצריך. היא חוסכת על הכל כדי לצבור לאורי ללימודים ולחתונה, ומונעת מעצמה הכל. דמי המזונות מהבעל צנועים מאוד.
אורי גדל, לומד טוב, בתיכון לומד עם מורים פרטיים כדי להתכונן לקבלה לאוניברסיטה. נועה מכניסה אותו למקצוע שלה, והוא, כשהוא מסיים את הלימודים, כבר יודע שאימא סידרה במכון שלה שיקבלו אותו לעבודה.
— בדיוק אני עומדת לצאת לפנסיה בקרוב, ואתה תבוא אלינו כמומחה צעיר! שכנעתי את המנהל. הוא מכיר את המשפחה שלנו הרבה שנים, והבטיח לקחת אותך… — נועה שמחה.
אורי חוזר הביתה ומיד מתחיל לעבוד במכון התכנון שבו אימא עבדה שנים רבות.
— אשתדל לא לאכזב אותך! — הוא מחבק את אימא, — ואת כבר בקרוב תנוחי… חילופי דורות!
שנה אחר כך נועה יוצאת לפנסיה, היא בדיוק מגיעה לגיל חמישים וחמש, ובזמן הזה אורי מוצא לעצמו בחורה, מעיין. היא בלונדינית נחמדה עם גוף מלא ורגליים חטובות. אורי מאוהב עד מעל הראש, והזוג מתכונן לחתונה.
נועה שמחה על הבן. רק דבר אחד מעיב עליה עכשיו – ההידרדרות של אימא שלה. חנה כבר חוגגת שמונים, ופעם אחר פעם אמבולנס עוצר ליד הכניסה לבניין שלה. נועה גרה לפעמים אצל אימא בימים שהיא מרגישה רע, ואז ממהרת הביתה, אבל מבקרת אותה כל יום, מביאה אוכל, קונה תרופות, ואימא שואלת על הצעירים, על מזג האוויר ועל הבריאות של נועה עצמה.
— אני אלך בקרוב, בת שלי, — אומרת חנה, — אבל הלב שלי כואב עלייך. לא על אורי, הוא לא לבד, עם אישה. הם בריאים, צעירים, חזקים. אבל את כל חייך גידלת את אורי, משכת, לימדת, צברת לחתונה, וגם נתנו לו כסף למכונית ביחד. הכל עליו. את לא התחתנת, לא נסעת לים או לדרום… חבל לי עלייך. ואני כבר שנה שנייה חולה, שוב על הידיים שלך.
— מה את אומרת, אימא, אני לא מתחרטת על כלום… אורי, כן, הוא האור שלי בחלון… — נועה מתחילה.
— בדיוק, אור בחלון, אבל ככה אסור. פינקת אותו… עבר חצי שנה מאז החתונה, והם לא באו אליי אפילו פעם אחת… למרות שהם יודעים שאני חולה, על סף הקבר… אולי לא נראה עוד… וגם אלייך הם לא באים. זה בסדר? — סבתא חנה דואגת.
— מה את אומרת, אימא, יש להם ירח דבש. לא פנויים אלינו. חוץ מזה הם עובדים… — נועה מגנה על הבן וכלתה.
— לא, — חנה מנענעת ראש, — לא ככה. אמא זו אמא. וכמה שעשית בשבילו… אסור לשכוח. לא בצער ולא בשמחה… בכל זאת פינקת אותו יותר מדי…
נועה שותקת. אחר כך היא מתקשרת לאורי ומבקשת שיבוא לסבתא כי היא לא מרגישה טוב.
אורי בא עם אשתו, יושבים ליד חנה חצי שעה, שותים תה וממהרים הביתה. הם גרים אצל ההורים של מעיין, בבית פרטי.
חנה נפטרת. נועה בוכה, מתגעגעת לאימא, קצת מרחמת גם על עצמה. המילים של אימא מהדהדות באוזניה בערבים הארוכים, כשהיא יושבת לבד ליד החלון, נזכרת איך באותו זמן הבן שלה היה חוזר מהעבודה, והיא עורכת שולחן, והם מחליפים חדשות… ועכשיו היא לבד.
אבל נועה מתגברת על עצמה, והולכת לעבוד בגן ילדים להפתעת כל המכרים.
— יש לך השכלה גבוהה, ואת שוטפת רצפות? בגיל הפנסיה… — אומרות לנועה השכנות, והיא עונה: — לא נורא. כל חיי ישבתי ליד שולחן, ליד שרטוטים. צריך גם לזוז. אימא שלי בצעירותה עבדה כגננת, אהבתי לבוא אליה מבית הספר…
לנועה יש פנסיה קטנה, כל החסכונות הלכו על הבן. ולמרות שהיא רגילה לחיות בצניעות, עכשיו היא רוצה קצת יותר חופש כלכלי. העבודה כמובן לוקחת כוח וזמן, אבל לנועה בטח אין זמן להשתעמם. חוץ מזה, בעקבות השכנה שלה, היא מחליטה להצטרף איתה למקהלה העממית במרכז הקהילתי, וכך החיים שלה נעשים הרבה יותר מעניינים.
נועה מעסיקה את עצמה גם כי היא משתדלת לא להפריע לאורי ולמעיין, לא להפריע לחיים האישיים שלהם, למרות שכואב לה מאוד שהבן לא רק שלא בא אליה, אלא אפילו מתקשר רק לעיתים רחוקות ורק אם יש עניין.
לפעמים נועה בוכה בערבים, מביטה באלבום התמונות הילדות של הבן. כדי לא להתגעגע יותר מדי, היא מדפיסה בחנות הצילום את התמונות האהובות ביותר שלה עם הבן – שבהן הם יחד – בפורמט גדול, וממסגרת אותן כמו תמונות, ותולה בכל הדירה.
שוב ושוב היא עוצרת ליד תמונה, נוגעת ביד בפניו של בנה ומחייכת. ולפעמים נדמה לה שהוא מחייך בחזרה. ואז מגיעה ההמתנה לשיחה טלפונית, והשמחה אם לפעמים הבן קופץ אליה לתה, או לקחת משהו מהדברים או הנעליים שלו.
אורי בדרך כלל לא נשאר הרבה אצל אימא. הוא אפילו לא שם לב מיד לתמונות הממוסגרות. וכשהוא סוף סוף רואה, הוא עוצר, מביט באימא ושואל בהפתעה:
— מה עלה בדעתך לתלות אותן?
— סתם… — נועה מתביישת, — אני כבר לא צעירה, אז נזכרת בתקופה הישנה, הכי מוזהבת, כשהיית קטן…
אורי מהנהן ובורח הביתה לאשתו, לא ממש מבין את ה״מוזרויות״ של אימא. אבל לנועה כאילו אימא עוזרת משמיים. מופיע לנועה גם חבר מהמקהלה.
— נו, נועה, יש לנו רק שלושה גברים בלהקה, ואת לקחת אחד מהם. כל השנים לא הצלחנו לקסם אותו, ואת מיד גרמת לו להתאהב! — הצוחקות המשתתפות במקהלה צוחקות בגלוי, — הנה זה מה שאומרים – חדשה!
כולם צוחקים, ואותו ״מאוהב״, ניר, מנשק לנועה את היד תוך כדי שליווי אחרי החזרה הביתה.
נועה לא לוקחת ברצינות חברות כזו, ומקבלת בסלחנות ובטוב לב את החיזור של הסולן בן שישים וחמש. והוא מתמיד, פשוט מעריץ את נועה, נקשרה אליו נפשו.
— נועה, את אפילו לא מבינה כמה טוב איתך. וגם חכמה, וגם יודעת להקשיב, ורגועה, וכזו יפה.
— טוב, טוב… אל תמשיך לשבח אותי, אחרת אתגאה לגמרי. אני מאמינה לך, וגם עלייך אני יכולה להגיד אותו דבר. חוץ מזה, אתה כל כך מוכשר! מגיע לך להופיע על במה גדולה.
— הרי רציתי מזמן לזנוח את הקונצרטים שלי. אפשר לשיר גם בבית, ליד השולחן בחגים, הילדים שלי מקשיבים לי בהנאה. אבל באתי ללהקה לפני עשר שנים כי התאלמנתי, ובערבים היה בלתי נסבל להיות לבד. אבל פה יש מנהל מוכשר, הופעות, חגים קטנים – המפגשים שלנו. ועכשיו אני לא הולך לשום מקום, רוצה להיות לידך.
נועה חוזרת הביתה, ושוב מביטה בתמונות ונאנחת. אורי עדיין מתקשר לעיתים רחוקות, ואי אפשר להחליף את התקשורת הזאת לא בשירה, לא בעבודה, ולא בחברים טובים.
אבל היא סובלת ושמחה מביקורים נדירים של הבן. רק לאחרונה הוא מתחיל לרמוז שלא רע למכור את הדירה של סבתא כדי לעזור להם ולמעיין להשיג דירה משלהם.
— אתם לא מסתדרים עם המשפחה שלה? — נועה מודאגת.
— לא, בסדר גמור, אבל מעיין רוצה דירה נפרדת, — אורי מתבייש.
— אז, בבקשה, עברו וגרו – אפילו מחר! — אומרת נועה לבן. למרות שזו דירת שיכון קטנה בת שני חדרים, לכם כמשפחה צעירה זה יספיק בינתיים.
— באמת? — אורי קורן, — את האמא הכי טובה בעולם! רץ לשמח את מעיין. יש לנו עכשיו דירה משלנו!
— רגע, בני. הדירה נשארת שלי, — נועה עוצרת אותו, — אני לא רושמת אותה על אף אחד עדיין. אבל אתם חיו ביחד ותביאו לי נכדים.
אורי הולך. עד מהרה הוא עובר עם אשתו לדירה הנעימה של סבתא. כפי שביקשה אימא, אחרי שנה נולדת להם בת, לשמחת כל המשפחה, ובמיוחד ההורים.
ונועה כבר עוזבת את העבודה, מבינה שעכשיו הגיע הזמן להקדיש תשומת לב לנכדה, וגם לעצמה, כדי להיות בריאה. החבר שלה, ניר, כל כך מתמיד, שהוא סוף סוף משכנע את נועה לגור יחד, והם הופכים לזוג, מתגוררים בשתי דירות.
נועה כבר מתרגלת לתפקיד הסבתא והאישה, ורק מתפלאת כמה מהר החיים שלה משתנים לאחרונה. היא מודה לניר על ה״אביב השני״, והוא לא מפסיק לשמוח על האהבה שלו ולהודות לגורל על המפגש הזה.
גם למשפחה הצעירה הכל טוב. אורי נעשה קשוב יותר לאימא, ולעיתים קרובות יותר בא לבקר. יום אחד הוא מדבר על החלפת דירות.
— יהיה לנו ילד שני, אמא, — הוא מתחיל.
— כן, אני יודעת, ומאוד שמחה, — נועה מחייכת.
— מעיין מבקשת שאדבר איתך שתעברי לדירה של סבתא, ואנחנו – לכאן, לדירה שלנו. היא מרווחת יותר, בעשרה מטרים רבועים, דירה בסגנון ישן. עם שני ילדים יהיה לנו פה נוח יותר…
— ולמה מעיין תמיד מבקשת דרכך, והיא שותקת? — נועה מחייכת, — יודעת שאני לא יכולה לסרב לך? ולמה שהיא לא תשכנע את ההורים שלה לגור בדירה של סבתא, ולכם לתת את הבית המרווח שלהם? הרי היא בת יחידה! שם היה לילדים מרחב!
אורי מסמיק והולך. ונועה לא ממהרת לשמח את בנה. גם היא התרגלה לדירה שלה. פה כל חפץ בהישג יד, הכל במקום, מוכר ומחומם, גם בעיניים עצומות תמצאי מחט…
ופתאום נועה נזכרת במילים של אימא: ״פינקת אותו, אורי, אוי, פינקת…״ ונועה מחליטה לא למהר. נולדת הנכדה השנייה, מוסיפה הרבה טרדות נעימות לכל המשפחה. הבנות גדלות ביחד, גרות בחדר קטן אחד, ובסופי שבוע באות לבקר אצל סבתא נועה או אצל סבא וסבתא מצד מעיין. שם יש להן מרחב גם בחצר וגם בגינה עם סוכה ונדנדות ופירות יער משלהם.
ונועה עם ניר מתחילים לגור יחד, בדירה שלה, ומשכירים את הדירה שלו לשוכרים כדי שיהיה להם יותר כסף לחיים. הם אוהבים ללכת לתיאטרון ולנסוע בטיולים קצרים של יום או יומיים, ובשביל זה הם מחליטים להתאחד.
ורק אחרי שתים עשרה שנה, כשניר נפטר, נועה עוברת לדירה של אימא שלה, שהיא גם דירת הילדות שלה.
— זהו, בני, קחו את הדירה שלנו, גרו שם, ולי מספיקה הקטנה, — היא אומרת לבן, — נסעתי הרבה, שרתי הרבה, עכשיו אשב בבית, אחכה לבנות לאורחות, וגם לכם. מקווה שלא תעזבו אותי…
הבן מחבק את אימא ועוזר לה לעבור לכותלי ילדותה, ועושה שיפוץ קוסמטי.
נועה לא משנה כלום בסידור הדירה, רק תולה על הקירות את התמונות הגדולות של הבן, של אימא, ושל עצמה בצעירותה. ועל שולחן קטן מונח דיוקן של ניר…
— הנה כולנו ביחד פה, — נועה מחייכת באור ושלווה, מביטה באנשים האהובים בתמונות, — ומה עוד אני צריכה? קירות מוכרים וחום של יקיריי.
הנכדות מבקרות את סבתא. הבנות אוהבות להישאר לישון אצלה, בחדר השינה המוכר שלהן, שם נותרו מיטותיהן, והן לא מפסיקות לדבר הרבה זמן, בתוך צחוקים ובדיחות.
— בחורות, הגיע הזמן לישון! — הסבתא מצווה מהחדר הגדול, — צחוקיות… מחר צריך לקום מוקדם. אלמד אתכן להכין לביבות גבינה. כי עוד מעט אתן כלות. מבחן בישול אני אעביר לכן בעצמי!
