Author: Alejandro García
Life Lessons
יומן אישי שבת, תל אביב היום אני רושמת משהו שכבר הרבה זמן מתבשל בתוכי. נתתי לחמותי מתנה כזו, שאני כמעט בטוחה שהיא תזדעזע כשתראה אותה! הלוואי שתרעד כל פעם שתביט בה.
שבת, כמעט צהריים, ולא חשבתי בכלל על שום דבר מיוחד. ואז, דפיקה על הדלת. פעמיים. אחר כך עוד שלוש. ואז דפיקה ארוכה, כזאת שלא מרפים. אבי, שישב מול הטלוויזיה
לכל גבר יש את הסודות שלו. אחד מחביא כסף בגרב, אחר משקר על ציד דגים. אבל נדב שטרן פשוט מניח תמיד את הטלפון עם המסך כלפי מטה. בכל מקום. על שולחן האוכל המסך כלפי מטה.
אמא תעבור לגור אצלנו, וזהו, הכריז עידו. אבל בערב עצמו כבר ארז תיק. יש טיפוסים כאלה של גברים מקבלים החלטות כאילו דופקים מסמרים. מהר, חזק, ובכלל לא מסתכלים
Life Lessons
כשחזרתי מהחנות, איש שמעולם לא ראיתי ישב על ספסל מול הכניסה לבניין. בידיו החזיק מעטפה ישנה, בגוון חום דהוי, שנראתה כאילו נשארה שם מהחלום של ליל אמש.
חמותה של שַרית החליטה לבחון אותה. מה שקרה הפתיע את כולם מרגלית בן-דוד התקשרה ביום חמישי בערב. יגאל ענה לשיחה, דיבר עשר דקות, ואז נכנס למטבח עם מבט של מי
Life Lessons
כשסבא שלי נכנס אחרי הלידה שלי, המילים הראשונות שלו היו: “מותק, לא היו מספיק לך ה-900,000 ש”ח ששלחתי כל חודש?” נפשי נעצרה.
את הרי בפנסיה. עכשיו הזמן שלך לשבת עם הנכדים קבעה הבת. אבל התשובה של אמא שלה הפתיעה אותה. מרגלית ישראלי יצאה לפנסיה ביום חמישי. וכבר בראשון היא הבינה: זו מלכודת.
Когда-то, в те годы, когда жизнь текла размеренно между буднями и шаббатом, и домовитость была ценностью, мне довелось пережить одну невольную семейную историю.
18 באפריל 2023 אני, דוד כהן, עמדתי היום מול הדלת הישנה ברחוב פרומקין בירושלים. האמת שלא תיכננתי להגיע לשם, הרגליים נשאו אותי כמעט אוטומטית, כאילו לא אני