Author: Alejandro García

צאי החוצה, ילדה חסרת תודה! צעק אביה, בעוד אלעדה עוזבת את הבית. עברו כבר שמונה שנים מאז שאיבדה את אמא, ועכשיו, בגיל שמונה עשרה, אלעדה סיימה את לימודיה בבית

החלטתי שאני מתחתן, הודעתי בארוחת הערב. אבא חייך לעצמו, ואמא הפסיקה לאכול והביטה בי. מה זאת אומרת? שאלה, קצת מבולבלת. עם מי? היא חדשה, כל כך יפה, כל כך

אני מבין, ענתה יעל ונכנסה במהירות למטבח כדי להביא את הטלפון. אחרי ששלחה למישהו הודעה, חזרה לחדר. אחרי זה, דוד נהיה משוכנע עוד יותר בהנחותיו שכנראה אשתו בוגדת בו.

הוא התכופף אל מול הכלבה, כלבת הרועים הוותיקה. היא הביטה בו במבט כבוי והפנתה את ראשה הצידה. תקוותה בבני אדם כבר מזמן דעכה. היא הכירה את בני האדם היטב לפעמים

תארזי את הדברים שלך, פגשתי את אהבת נעוריי, הכריז עופר. כעבור שעה עמד בעצמו עם תיק בדלת. עופר חזר ממפגש מחזור במוצאי שבת. רותם בדיוק ניסתה להסיר מהצלחת

נועה באה לראיון עבודה ונעצרה, כשראתה מי יושב במשרד של המנכ”ל עשרים שנה נועה ברק ניהלה את כל ענייני המשרד, ענתה לטלפונים, חייכה למבקרים שלא תמיד הגיע

הגעתי אל בעלי בהפתעה ומיד הבנתי למה הוא מתעכב בעבודה עשרים ושלוש שנה עלמה ברקוביץ׳ בישלה מרקים, גיהצה חולצות, סבלה את החמות ואת המשפט הקבוע שלה “

את כבר חמישים, למי את צריכה, צחק בעלה של יעל. אבל יעל החליטה לבדוק. בעלה של יעל, גדי פישמן, היה אדם של תאוריות. לא אחת, כמובן. כעשרים, כולן מוצקות באותה מידה.