רבקה חיה בפאתי העיר בבית פרטי, עם גינה אהובה, פרחים וחממה. היא כבר מזמן בפנסיה, חגגה יום הולדת שבעים, ולולא מותו של בעלה לפני שלוש שנים, הכל היה בסדר.
אבל לא רק הגעגועים לבעל הציקו לרבקה. עם השנים היה לה קשה יותר לעבוד בגינה, קשה יותר להתמודד לבד עם משק הבית, והבריאות התחילה להתערער.
בתה, נועה, שגרה עם בעלה ובתה יעל בעיר הגדולה, ניסתה לשכנע את אמא שלה למכור את הבית ולעבור לגור קרוב אליה, אבל רבקה לא החליטה.
“ומה אני אעשה לידכם?” אמרה לבתה, “כל עוד אני עומדת על הרגליים, אני אחיה בעיר שלי, ואתם תבואו לבקר, יהיה לי כיף.”
נועה ובעלה הגיעו, אבל לא הרבה. לעומת זאת יעל, שכל כך אהבה את סבתא, תמיד בילתה את חופשות הקיץ אצלה בבית כשהייתה תלמידה. וגם בתור סטודנטית, יעל הגיעה לסבא וסבתא לחודש.
אבל סבא מת… יעל כבר למדה בשנים האחרונות של האוניברסיטה ובקיץ נסעה למחנה עבודה סטודנטיאלי. רבקה התעצבה, ובסופו של דבר החליטה למכור את הבית אחרי שטופלה פעמיים במחלקה הקרדיולוגית של בית החולים האזורי.
היא מכרה את הבית, קנתה לעצמו קרוב דירת שיכון צנועה בת שני חדרים בקומת קרקע ועברה, ולקחה איתה את עציצי הבית, שתפסו את כל אדני החלונות והמרפסת בדירה החמה.
חלק מהכסף שנשאר ממכירת הבית רבקה שמרה לחתונת הנכדה האהובה, חלק נתנה לבתה, וקצת השאירה לעצמה לטיפולים.
הטיפול והעבודה בדירה פחתו משמעותית, והיא שמחה שיכולה לנוח יותר ולהתמקד בבריאות שלה.
עם השכנים נוצרו לרבקה יחסים חמים. היא הייתה שכנה לא פולשנית, שקטה ומעט מדברת, עד שבמהרה קראו לה “השקטה”.
רבקה תמיד קידמה את פניהם בחיוך, קידה קלה, ובמהרה התחילה לחלוק עם הפנסיונריות ייחורים של הגרניום הצבעוני, הפיקוס והסיגליות שמשכו תשומת לב מהרחוב, מתנוססים בחלונות.
באביב השקטה שתלה חלק מהגרניום בערוגה ישנה מתחת לחלון הכניסה, והיא הפכה צבעונית וחגיגית כל הקיץ.
אבל כמה שניסתה הפנסיונרית להרחיק את עצמה מעבודה פיזית, הבריאות לא השתפרה. רבקה הלכה באופן קבוע לקרדיולוג, עברה קורסי טיפול, והבת שלה המשיכה לקרוא לה לעיר הגדולה.
“בואי, אמא. פה רופאים יותר טובים, בית חולים קרוב, ואני קרובה. אני אשמור עלייך. יש לנו שלושה חדרים, תגורי על הכל מוכן, ותצאי לאוויר צח…”
“איזה אוויר צח יש לכם שם?” צחקה רבקה, “אצלנו פה טוב, ואני לא יכולה לחיות שתי חיים, למרות שאני מנסה לשמור על עצמי בסדר.”
אבל יום אחרי יום נועה שידלה את אמא להסכים לבדיקה מעמיקה יותר, ויום אחד, כשרבקה הרגישה לא טוב, החליטה לנסוע לבית החולים בעיר הגדולה.
“אני נוסעת להתטפל שם,” הסבירה לשכנותיה, תוך שהיא מחלקת להן את עציצי הבית, “ולכן – הנה הירושה שלי. אסור להם להתייבש פה, אני נותנת לכן, שישמחו אתכן. ואני לא יודעת אם אחזור. מה יגידו הרופאים? אם יצטרכו, אצטרך להישאר אצל הבת…”
השכנות הבטיחו לטפל בפרחים, לשמור עליהם ולפנק אותם.
“תפסיקי לחשוב על רע, רבקה, אולי עוד ירפאו אותך, הרפואה היום מתקדמת… והפרחים שלך מאוד יפים. לא ניתן ליופי להיעלם.”
רבקה נסעה, נעלה את הדירה, ואדני החלונות הריקים נראו עצובים מהרחוב, סימן להיעדרה של המארחת הטובה.
כל החורף האם גרה אצל בתה. הרופאים לא ראו את מצבה כקריטי, אבל המליצו על מתינות בעבודה ומאמץ, ונועה השאירה את רבקה אצלה לחורף כדי לבקר רופא בתדירות גבוהה ולעקוב אחר הבריאות.
רבקה התגעגעה לדירה שלה, כבר התרגלה לביתה החדש, ואף על פי שהיה לה טוב אצל הבת, רצתה כבעבר לחיות באופן עצמאי, בנפרד.
במיוחד לא היה לרבקה סבלנות כשהשמש האביבית התחילה לחמם. היא ארזה דברים ונסעה ברכבת הביתה, בלי להקשיב לטיעוני בתה להישאר.
בבית היה שמש, מאובק. אבל לסבתא הצטרפה בסוף השבוע גם הנכדה יעל. היא כבר סיימה את האוניברסיטה, וגם לה לא היה סבלנות להיות עצמאית.
“אני מבינה אותך, סבתא…” אמרה יעל, “איך אפשר לחיות בשלווה עם אמא שלי? היא שואלת על המצב חמש פעמים בשעה, מנסה להאכיל, לשתות תה עם עשבים או למדוד לחץ דם!”
“נו, זה כשהיא בבית. כשהיא בעבודה, בדירה אותו שקט, כמו פה,” חייכה רבקה, “הרגשתי יותר טוב! ואני מתכוונת עכשיו לגור פה, כמו שיהיה. אני לא נכה, באמת, ואני מקווה שלא תעזבי אותי, יעלי…”
רבקה ידעה מה היא אומרת. היא ראתה איך יעל מנקה את הדירה בקפידה, מנגבת אבק, אבל כל הזמן מביטה בשעון, מחייכת למשהו. סבתא הבינה את מצב הרוח של הנכדה. עוד מימי בית הספר, כשיעל התארחה אצלה כל הקיץ בחופשות, נוצר לה פה, בעיירה הקטנה, חבר, איתן, שגר ברחוב שלהם קרוב. הילדים התיידדו, רכבו על אופניים, נסעו ליער הקרוב לקטוף פטריות, עזרו בגינה ושחו בבריכה ליד הבית…
איתן היה מאוהב ביעל, וכשחזר מהצבא, וכבר שלוש שנים עבד במפעל הגדול המקומי. כל פעם שפגש את יעל כשהיא באה לסבתא, הבחור שמח לבואה לא פחות מרבקה.
בעצם, איתן כבר היה בן משפחה. כך חשבה סבתא. ויעל לשאלות של רבקה על חייה האישיים רק חייכה.
“רק אסיים את הלימודים, אקבל תעודה, ואז נראה…” אמרה.
“מי את כל כך רצינית?” הנידה רבקה ראשה, “אחרות כבר התחתנו וילדו ילדים, ואת – תעודה… איתן שלך סבלני. כל הזמן מחכה ומחכה… תיזהרי, אל תפסידי את האושר שלך.”
סבתא לא רק חשבה על אושר הנכדה, היא רצתה נואשות שלפחות יעל תישאר בעיר הולדתה, לא תחיה בעיר גדולה, עם רעש, הרבה תחבורה ומחניקות.
ויעל ידעה שרק עם איתן יהיה לה אושר, והבטיחה לו להתחתן כבר מזמן, ולכן הוא זכר את דבריה וחיכה.
עכשיו, כשהאביב מילא אור את דירת סבתא, והכל זרח בניקיון, התחילו השכנות להחזיר לרבקה, השקטה, את פרחיה.
“קחי קחי. אף אחד לא ישמור עליהם כמוך. הם חיכו לך…” אמרו השכנות והחזירו את העציצים למקומם, “כי החלונות הריקים שלך נראו רע. בריאות לך, רבקה. אל תיסעי יותר.”
רבקה בדמעות קיבלה את פרחיה, והתחילה לטפל בהם בדרכה, ברגישות, גזמה בזהירות יריות ארוכות, תלשה עלים יבשים, החליפה אדמה ודישנה בשיטות שלה.
במהרה יעל סיימה את האוניברסיטה, הביאה לסבתא את התעודה, והן חגגו כל המשפחה את החג הזה. נועה ובעלה הביאו עוגה גדולה ושקית מצרכים. השולחן ערוך, הוזמנו כוסות יין, ואיתן ניצל את ההתכנסות המשפחתית: הציע נישואין רשמית ליעל, והגיש לעיני כולם טבעת.
סבתא בכתה, ההורים נאנחו. הם כמובן ציפו להתפתחות כזו, אבל בכל זאת התרגשו. כולם התחבקו, יעל ואיתן התנשקו לאות הסכמה ואהבה, ויום החתונה נקבע.
איתן תכנן לגור אחרי החתונה עם יעל בבית פרטי שירש מסבתא שלו. ביתו היה קרוב לבית שבו גרה פעם רבקה. לכן הילדים איתן ויעל התיידדו, שכנים.
איתן כבר עשה שיפוץ בבית, בנה בגינה סוכה ובית קיץ, ואחרי החתונה הזוג הצעיר עבר לקן שלהם.
רבקה נאנחה בסתר, מביטה בבית של יעל ואיתן. היא באה לבקר אותם ובחנה את הערוגות, הגינה והחצר, נזכרת בעצמה צעירה בביתה.
יום אחד יעל הכניסה את סבתא לבית הקיץ, והראתה לה מיטה.
“את יכולה פה להתארח בקיץ כמה שאת רוצה… תראי כמה טוב פה! וערוגה מתחת לחלון, ותפוחים מביטים מבעד לחלון, ובית מרחץ ממול מתחמם. מה לך לשבת בדירה? שבי פה. מתחת לחלון ספסל, באר, חממה ליד. נשמי אוויר, שמעי ציפורים, עייף – תשכבי ותישני… ואני קרובה.”
“ככה טוב, נכדה, פה כמו בגן עדן…” נאנחה סבתא.
“רק דבר אחד מבקשת. לא לעבוד. לא לחפור, לא להתכופף, ולא לעשות כלום,” אמרה יעל בחומרה.
רבקה הבטיחה. היא התחילה להישאר כל היום בגינה וזה חימם את ליבה. יעל ואיתן הלכו לעבודה, וסבתא נשארה שומרת על הגינה והבית. היא באה מוקדם, פתחה את החממה, השקתה בקופסת מים קטנה מים חמים מחבית את המלפפונים והעגבניות, קטפה פירות והניחה בארגזים במרפסת, האכילה תרנגולות, אספה ביצים מהקנים, וישבה עם חתולים על הספסל ליד בית הקיץ. עם בוא הנכדה וחתנה, סבתא אפילו הכינה לפעמים ארוחת ערב, ואף שהצעירים גערו בה על דאגת יתר, הם חיבקו אותה וסעדו יחד, ליוו את סבתא הביתה ועזרו לשאת ירקות ופירות.
להפתעתה אפילו של עצמה, רבקה התחילה להרגיש הרבה יותר טוב, התחזקה, ירדה קצת במשקל, פניה השזיפו, ולחץ הדם שלה התייצב.
“כי אני כל היום באוויר,” סיפרה לשכנות, “כאילו לא עזבתי את הגינה שלי… ליעל יש פרחים ופירות, רק תביטי ביופי – וכבר קל יותר!”
כך עברו שנתיים. ואז ליעל ואיתן נולדו ילדים – תאומות, אלונה ומאיה. עכשיו רבקה התחילה לעזור, משתדלת להקל על יעל בתקופה הראשונה הקשה של האמהות.
סבתא ישבה עם העגלה בגינה בזמן שהתינוקות ישנו, וכשיעל טיפלה בבנות, רבקה הכינה אוכל במטבח.
“עזרה קטנה ממני,” נאנחה סבתא, “אבל במה שאני יכולה אני עוזרת, וכל כך שמחה לראות את הנינים שלי!”
נועה ובעלה הגיעו גם הם מהעיר כדי להתפעל מהנכדות, אבל לזמן קצר, מכיוון שהזוג עוד עבד. ויעל שמחה שסבתא קרובה, שהיא מרגישה טוב, ועוד ככה עוזרת!
“עזרה ענקית ממך, סבתא,” הודתה יעל, “נו, מתי הייתי עומדת ליד הכיריים? ואני לא מבינה איך פעם בכפרים נשים הסתדרו עם משפחה גדולה, עם שבעה ילדים?”
איתן גם השתדל לעשות כמה שיותר בערבים בבית, אבל בעיקר עבודה גברית, והוא התעייף במפעל, אבל עדיין נמשך לבנות, וכל הזמן לקח פעם ילדה אחת ופעם אחרת, ורחצו הזוג בערבים את הילדים יחד, השכיבו לישון, האכילו…
ורבקה, שראתה שהאמא הצעירה והאב מסתדרים עם התאומות, התחילה לעזוב מוקדם יותר כדי לא להפריע. גם היא צריכה לישון טוב, כי מחר צריך לקום מוקדם – לבוא לכאן, לטאטא שבילים בחצר, להאכיל תרנגולות, חתולים, ולהכין משהו טעים למשפחה. כל כך נעים לראות את עיני התינוקות, ואת השמחה של ההורים הצעירים כשיש על השולחן פשטידות חמות מסבתא רבקה!
