איתן ברק עמד באמצע הסלון המרווח, שטוף האור הרך, והביט באשתו בזלזול מתנשא. הוא הרגיש כמו מי שבדיוק זכה בלוטו. בגיל חמישים, נדמה היה לו שעכשיו, דווקא עכשיו, הוא בשיא כושרו, והשינויים הגדולים שמחכים לו בחיי האהבה רק הוסיפו לו ביטחון של מנצח.
— בלי דרמות, סיון, — אמר איתן בנימה קטיפתית ומתנשאת, תוך שהוא מכפתר את כפתור המקטורן שלו. — אנחנו אנשים מבוגרים. פגשתי אישה אחרת. אולי ניחשת, אני לא יודע… בקיצור, היא בת שלושים, ויש בינינו רגשות אמיתיים. אני לא רוצה לנהל משחק כפול, אז אני אומר ישר: אנחנו מתגרשים, והחל מהיום אנחנו לא גרים ביחד.
סיון, בת ארבעים וחמש, ישבה בכורסת עור. מרשימה, בטוחה בעצמה, היא לא קרעה שערות, לא רצה לכדור הרגעה, ולא ניסתה לברר את היחסים. היא לגמה בשקט קפה מכוס חרסינה, וחיכתה להמשך. הרוגע שלה קצת בלבל את איתן, אבל הוא התאושש במהירות.
— הדירה, כמו שאת זוכרת, שלי. לפני הנישואים, — הוא הדגיש את המילה האחרונה, כאילו תוקע מסמר. — אני לא חיה, שאזרוק אותך לרחוב באמצע הלילה. אני נותן לך יומיים לארוז. סוף השבוע כולו שלך. אני אסע עם גפן לצפון, כדי שלא אפריע לך לארוז. ביום שני בבוקר אנחנו נכנסים לכאן. היא לא צריכה את הדמעות שלך, את ההיסטריות, ואת האנרגיות הזרות בבית. מקווה שתספיקי לפנות את השטח?
— עד יום שני? — שאלה סיון בקול אחיד. — בסדר גמור. יומיים יספיקו לי.
איתן הנהן בסיפוק. הוא אהב שהגירושים מתנהלים כל כך בתרבותיות. הוא תמיד חשב על עצמו כעל גבר נדיב.
הנדיבות של איתן, עם זאת, תמיד נגמרה במקום שבו התחילו הכספים האישיים שלו. כל חמש עשרה שנות הנישואים, הוא לא החמיץ הזדמנות להזכיר שסיון נכנסה “לשטח שלו”.
אלא שלפני חמש עשרה שנה, “השטח” הזה היה קופסת בטון קודרת עם שלושה חדרים, שבה כמעט לא היה רהיט, ואפילו לא שמץ של נעימות. איתן נהג להכריז בגאווה שהעיקר זה מטרים רבועים, ואפשר לישון גם על מזרן. הוא היה קמצן פתולוגית בענייני בית. את כל הכסף הפרטי שלו היה חוסך למכוניות יקרות, שאותן, בחוכמה יתרה, רשם על שם אמו, נורית.
סיון, אישה עם הכנסה נאה וטעם מעולה, סירבה בנחישות לחיות בתנאים ספרטניים. היא הייתה זקוקה לנוחות. כבר בחודשים הראשונים של הנישואים, היא ריהטה את כל הדירה, מהתחלה ועד הסוף, מהכסף הפרטי שלה.
היא זו שהזמינה את הרהיטים לחדרים ואת המטבח האיטלקי בסגנון קלאסי, שלעולם לא יוצא מהאופנה. היא זו שבחרה מכשירי חשמל מובנים איכותיים, שילמה על הנחת פרקט יקר, קנתה נברשות, ותפרה וילונות כבדים שהתאימו בהרמוניה מושלמת לחלל.
ואז סיון פיתחה תחביב — עתיקות. לאורך כל שנות הנישואים, היא רכשה לאט לאט חפצים מעודנים. איתן רק חייך בביטול: “הכסף שלך, קוטפי האבק שלך, תשחקי בהם. המוצגים המוזיאליים האלה לא חסרים לי.”
אבל הוא כן ביקש מאמו שתגיע בסוף השבוע, כשסיון הייתה אמורה לארוז את החפצים.
— אמא, אנחנו מתגרשים. הכול יהיה תרבותי. אבל שים עין על סיון ליתר ביטחון, שלא תיקח משהו מיותר מהבית שלי.
— בטח, איתן. אני תמיד בצד שלך, — גיבתה אותו נורית.
אבל לגורל יש חוש אירוניה משובח. בשבת בבוקר, כשהחמות עמדה לצאת לדרך אל בנה, לחץ הדם שלה קפץ בפתאומיות. נאלצו להזעיק אמבולנס, והרופאים אסרו עליה לקום מהמיטה. המפקחת הושבתה מהמשחק.
ואיתן באותה שעה ארז במזוודת העור שלו את החפצים, ובמקביל חילק לאשתו הוראות אחרונות.
— אז ככה, סיון, — איתן עצר במסדרון, וסקר את הנחלה שלו. — קחי את הבגדים שלך, את הקוסמטיקה, איזה אגרטלים. רק בלי ונדליזם.
סיון, נשענת על משקוף הדלת, שילבה ידיים:
— למה אתה מתכוון בונדליזם?
— במכשירי החשמל המובנים אל תיגעי. הם הותקנו בשביל המטבח הזה, אז הם חלק מהדירה שלי. תנור האפייה, המדיח — הכול נשאר במקום, אני רגיל אליהם. וגם השידה העתיקה ההיא בחדר השינה תשאירי.
— השידה? — סיון הרימה גבה. — קראת לה עצים להסקה.
— גפן תתאהב בה, — חתך איתן. — היא בכלל מתלהבת מהעיצוב. היא אומרת שיש לי טעם מצוין. אז אל תהרסי את האינטריור.
גפן אכן הייתה נרגשת. אישה בת שלושים, שעבדה כפקידת קבלה במספרה, האמינה באמת ובתמים שהיא שלפה כרטיס מנצח. איתן נראה לה כמו אסתטיקן עשיר ומכובד. בכל התמונות ברשתות החברתיות, הוא הצטלם בביטחון בכורסת עור עמוקה, ליד ציורים יקרים, או נשען על אותה שידה עתיקה ומגולפת. גפן הייתה בטוחה לחלוטין שהיא עוברת לארמון פאר אל גבר עשיר, שיספק לה חיים קלים.
— כמו שתגיד, איתן, — על שפתיה של סיון גלש חיוך קר ועדין. — אני אקח רק את שלי.
— כל הכבוד. יופי, בלי שערוריות. תמיד ידעתי שאת חכמה, ושלא תילחמי נגד הכוח שלי. את המפתחות את לא צריכה להשאיר, ביום שני פשוט אחליף מנעולים, — הוא אסף את התיק ויצא מהדלת, כשהוא צופה חזרה מנצחת עם אישה חדשה.
כשאיתן כבר השתכן עם גפן בחדר של ספא בצפון, הגיעה הודעה מאמו.
— איתן, אני לא מצליחה להשיג אותך. לחץ הדם שלי עלה, האמבולנס הגיע, אני לא יכולה לבוא לפקח על סיון.
איתן קילל. לבטל את החופשה עם אהובתו החדשה הוא לא יכול ואף לא רצה. “סיון לא תיקח כלום. היא לא מהסוג הזה,” הוא חשב, והשיב לאמו בהודעת SMS שגרתית: “תשמרי על עצמך.”
ואילו סיון, מיד אחרי שאיתן עזב, חייגה למספר טלפון שהכינה כבר אתמול בערב.
— שלום, זו סיון, התקשרתי אליכם. כן, אותו כתובת. אני מצפה לכם בעוד שעה. אני צריכה את המשאית הכי גדולה שיש לכם בצי. כן, עם כלים. יהיה הרבה פירוק.
לאחר השיחה, סיון אישרה הזמנה של מחסן לאחסון חפצים אישיים. ביומיים האלה, שקבע לה בעלה לשעבר לפינוי, אי אפשר היה למצוא דירה טובה ופנויה לשכירות ארוכת טווח. לכן סיון החליטה שבתקופה הראשונה היא תתגורר אצל אמא שלה, עד שתמצא פתרון מתאים.
עד הצהריים נכנסו לדירה שישה גברים חסונים בסרבלי עבודה. איתם הגיעו חשמלאי מקצועי ומומחה להרכבה ולפירוק של רהיטים.
— מאיפה מתחילים, גברת? — שאל ראש הצוות בעסקנות, וסקר את היקף העבודה.
— מתחילים מהכול, — ענתה סיון ברוגע. — מסירים את חזיתות המטבח. מוציאים את הכיריים, את התנור, את קולט האדים, את המיקרוגל ואת המדיח. אחר כך — הספה, מערכת חדר השינה. את העתיקות לאורזים בניילון בועות משולש, ואבדוק כל פינה בעצמי.
העבודה רתחה. הדירה התמלאה בזמזום מברגות וברשרוש של ניילון אריזה. זה לא היה אירוע היסטרי של אישה נעלבת — זה היה מבצע לוגיסטי מדויק וקר רוח. סיון ניהלה את התהליך בחן של גנרלית.
מהחלונות נעלמו הווילונות הכבדים, מהקירות ירדו הציורים. החשמלאי ניתק והוריד נברשות ופמוטים יקרים, והשאיר במקומם נורות רגילות.
הפרקט האיטלקי חרק בכבדות תחת מגפיהם של המובילים, שהוציאו את ספת העור, את הארון, את השידה המגולפת, ואת מכשירי החשמל. הדירה איבדה במהירות את הברק שלה, והפכה לאותה קופסת בטון חלולה וקודרת שהייתה לפני חמש עשרה שנה.
בערב שבת, המשאית הענקית שחנתה ליד הכניסה הייתה מפוצצת עד אפס מקום. ראש הצוות, מנגב זיעה ממצחו, עלה לקומה פעם אחרונה. סיון עמדה באמצע המטבח הריק והמרוקן.
— גברת, — אמר האיש בכבדות. — יש בעיה. במשאית לא נכנס אפילו קופסת גפרורים. דחסנו עד התקרה, הדלתות בקושי נסגרות. נשארו לנו שולחן האוכל ושרפרף אחד. יקראו משאית שנייה בשבילם?
סיון הביטה בשולחן העץ הסולידי ובשרפרף הבודד לידו.
— לא, לא צריך, — היא חייכה. — תשאירו אותם. שיהיו מתנת הפרידה שלי לזוג הטרי. הם צריכים על מה לבנות עתיד מזהיר.
היא הציפה עוד מבט אחד בקירות החשופים עם החוטים שתלויים, ויצאה החוצה, סוגרת מאחוריה את הדלת.
יום שני בבוקר היה שטוף שמש. איתן החנה את המכונית ליד הבניין, פתח באדיבות את הדלת לגפן, ועזר לה לחלץ את המזוודות. היא התכוננה לחצות את סף הדירה המפוארת כבעלת הבית החדשה.
— הנה, הגענו הביתה, יקירתי, — אמר איתן בחגיגיות, וסובב את המפתח במנעול.
הוא פתח את הדלת והכניס את גפן קדימה באדיבות.
היא עשתה שני צעדים למסדרון. קליק-קליק. צליל העקבים שלה הדהד, חד וצורם, ברחבי הדירה הריקה.
גפן קפאה. איתן, שהלך מאחוריה, נכנס בה והרים את עיניו בכעס. המילים נתקעו בגרונו.
לפניהם נמתחה דירה ריקה לגמרי. בסלון לא היה רהיט, לא טלוויזיה, לא ציורים, לא וילונות על החלונות. במקום נברשת קריסטל מפוארת, מתחת לתקרה התנדנדה נורה חשופה ועצובה. מחדר השינה פערה ריקנות — בלי מיטה, בלי השידה העתיקה שגפן כל כך אהבה.
איתן פרץ למטבח בהלם. במקום שבו עוד ביום שישי עמד מטבח איטלקי יקר עם מכשור מובנה, עכשיו פערו חיבורי צנרת וקופסאות חשמל שחורות.
באמצע החלל ההדהד הזה עמדו שולחן אחד ושרפרף אחד. על השולחן נצצו המפתחות של סיון בברק מט.
— איתן… — קולה של גפן נשבר, והפך לצווחה דקה. היא הסתובבה אליו באיטיות. פניה התעוותו במסכה של חוסר הבנה וזעם גואה. — מה זה? איפה הכול?! איפה הרהיטים? איפה המכשירים?!
— סיון… — זה כל מה שהאיש ההמום הצליח למלמל, מעביר את מבטו מהרצפה אל הקירות החשופים.
— אמרת שזו דירה מרוהטת! אמרת שנחיה בנוחות! אנחנו נשן על השרפרף הזה בתורות?! אז תזמין עכשיו רהיטים חדשים!
איתן בלע את הרוק בקושי. הוא הבין היטב שאין לו כסף לרהיטים חדשים, ובטח שלא באותה רמה. כל החסכונות שלו היו תקועים במכונית שעל שם אימו, ואל המשכורת הבאה נשארו עוד שבועיים. כדי לרהט מחדש דירת שלושה חדרים, אפילו במודל הכי זול, הוא יצטרך לקחת הלוואה ענקית. והלילה יצטרכו לישון על הרצפה בדירה הזאת, או לנסוע לדירת החדר של גפן.
נשען על הקיר, נזכר איתן במילותיה של סיון בשיחה האחרונה: “אני אקח רק את שלי…” ואשתו לשעבר עמדה במילתה: היא לא נגעה בקירות שלו. היא לקחה רק את מה שהיה שייך לה…
אתם יודעים, אני תמיד מוצאת חן בעיני הסבל הקרטוני הזה מהמלודרמות הזולות. “אוי, הוא מצא אחרת! אני אאסוף תיק קטן, ארים את הראש בגאווה, אוורש דמעה ואלך לי אל השקיעה, ואשאיר להם את כל מה שבניתי בעמל חיי.”
איזו סיבה יש לאישה בוגרת וממומשת להיות ספונסרית של האושר של מישהו אחר? גאווה זה לא ללכת עם מזוודה אחת, ולתת בנדיבות את הנוחות שלך לגרוש שלך. גאווה זה לקחת את שלך, את מה שקנית בכסף שלך, ולהשאיר לחצוף בדיוק את מה שמגיע לו. איתן התגאה כל כך ב”מטרים הרבועים שלפני הנישואים”? בבקשה. סיון החזירה לו את קופסת הבטון שלו במצבה המקורי. תהנו, חברים.
