Author: Lewis Simmons
«אני צריכה גבר לסופישבת, ולא לחיים. אני כבר סדורה יותר מדי», כך אומרת האישה בת חמישים ושתיים, בלי מסווה. «עלינו לחיות יחד». «למה?» «למה בכלל?
בגילי שמונים ושישה, כל חיי האמנתי שהמשפחה היא האוצר היקר ביותר. לא חיפשתי אחרי הצלחות גדולות; רציתי רק להיות נדרשת, להרגיש קרובה לבני ולנכדים, לקבל מקום של ממש בחייהם.
האם אתה מוכן לשמוע את הסיפור? אענה לך כמישהו שהציץ מהצד וצפה בכל מה שקורה. אמא של שירה, שנקראת רות, גרה במושבה הקטנה קפראח. בערב אחד היא חזרת הביתה עם
זוכרת אני את תקופתי ההוא, כשהייתה לי משפחה שלמה בעל חביב ושניים מהצמרות הקטנות. אז, פתאום, נקטע כל האור. בעלי חזר מאוחר מהשירות שלו ונפל בתאונת דרכים על הדרך הביתה.
אני בנה-חמות: רגילה, עובדת, בלי כתר על הראש. אנחנו עם בעלי גרים בדירתנו בתל אביב, אותה אנחנו משקיעים משכנתא, חשמל, מים, עבודה משחר ועד ערב.
רוני הייתה נושאת מסורת מוזרה, ישנה במקצת. בכל שנה, בליל סופ”כ, היא פנתה אל מדת מדהימה. כיוון שאורבה בחיפה, מציאת מדת חדשה הייתה משימה קלה.
זוכרת איך, כשקיבלתי את השכונה החדשה בתל אביב, הגיע אליי מתנה בלתי צפויה חתול בריטי שחור לגמרי. הרגשתי כאילו נפל עלי שלג של הפתעה. הדירה הייתה חדרשינה משנית
יום שני, 12 במרץ 2026 היום חזר לי ללב הרוח והקול של השגרה ברגע שחניתי את המכונית במגרש של הכתה החדשה ברחוב דיזנגוף והפליגתי למעלית. כבר בפתח הבית קיבלתי
אוריאל חזר הביתה מהעבודה באחד מערבי החורף הקפואים בתל אביב. הרחוב סביבו היה עטוף במעין ערפל של שגרה משעממת. כשפנה ליד מרכול קטן, הבחין בכלב חום, פרוותי
26 במאי 2026 היום היה שוב סערה קטנה במעגל היחסים של ביתנו, ואני מרגישה שהמחשבות מתעופפות כמו עלים ברוח של חורף בירושלים. עזובי! אין לנו שום דבר בבית!









