רוני הייתה נושאת מסורת מוזרה, ישנה במקצת. בכל שנה, בליל סופ”כ, היא פנתה אל מדת מדהימה. כיוון שאורבה בחיפה, מציאת מדת חדשה הייתה משימה קלה.
העניין היה שרוני הייתה רוֹדָה. כמה שהיא נשתשה לחפש בחור נאה, גבר אצילי, משאלתה נשארה ריקה כולם נלקחו מזמן.
השנה תגלה את גורלך! הכריזה בחשכה המדת חנה, מביטה בכתר קריסטל מנצנץ.
איפה? איפה אני אפגוש אותו? קראה רוני בחוסר סבלנות. משנתיים קראתי אותו דבר. השנים חולפות וגורלי עדיין נעדר.
ממליצים אותך כמיטבית המדת. דורש ממך מקום מדויק! אחרת אכתוב לך ביקורת שלילית איימה הרוֹמָה.
חנה קידמה מצחייהה אל מצחו, הרגישה שמדובר באישה משוגעת שלא תוותר בקלות. ידעה שאם תענה באמת, הרוֹמָה תתפס עד ערב ותעכב תור המבקשים לגלות את גורלם.
ברכבת תפגשי! לחשה עם עיניים חצי עצומות. רואה אותו תואר גבוה, בלונדיני, יפה כמו נסיך מסיפור.
וואו! קפצה רוני. באיזו רכבת, מתי?
לפני ראש השנה! המשיכה חנה בחיוך. לכי לתחנת הרכבת. הלב ינחה אותך באיזה כיוון לקנות כרטיס.
תודה! חייכה הרוֹמָה המאושרת.
רוני יצאה ממשרד המדת, לקחה מונית ונסעה לתחנת החלקה. מול חלון הלשכה, ההתלהבות שלה התמוגגה במעט. היא הביטה בטבלת הלוח, מבולבלת לאן לרכוש כרטיס
תגידו! קרא קול הקופה בכעס, משיב רוני משתקפת.
תל אביב שלושים בדצמבר. קרון פטייה, לחשה רוני בחשש.
היא דמיינה את עצמה יושבת בתא נעים, מתהדרת בתה, פתאום נפתחות דלתות ויוצא הוא, הבלונדיני האהוב
בבית, רוני ארזה במהירות חפצים חיוניים הרכבת יצאה מאוחרת בלילה.
לא חשבה על ההשלכות של המסע: מה היא תעשה בליל ראש השנה בעיר זרה. רק רצתה שהנבואה של חנה תתממש במהירות, כי התחושה הייתה כבדת לב לא רצויה, במיוחד בחג. כולם מתכנסים עם משפחות, מחליפים מתנות, חוץ ממנה
כמה שעות עברו, רוני ישבה בתא עם כוס תה חמה. הכל כפי שהדמיון תיאר. נותר רק לחכות שהנסיך יחליק לתא הפתוח.
בריאות! קראה זקנה, מזניקה מזוודה ענקית לתא. איפה המקום השני?
הנה קימצה רוני בעיניים מבולבלות, מציינת מדף מול. בטוח שמדובר ברכבת שלכם?
אין לי טעות, מתוקה, חייכה הזקנה ויישבה על המדף הפנוי.
סליחה, תנו לי לקום, לחשה רוני, פתאום מבינה את השיגעון שהיא עשויה. תנו לי לצאת! החלטתי לא לנסוע!
חכי, אחביא את המזוודה, חייכה האישה, לא מבינה מה קורה.
הנה הרכבת יצאה, נאנחה רוני כבדות. מה עכשיו?
למה פתאום רצית לצאת? שכחת משהו? שאלה האישה.
רוני התעלמה ושפתה אל החלון. היא ידעה שהאישה לא אשמה במשהו, אלא היא עצמה הקימה את הבעיות.
בינתיים, שושנה אליהו שלפה מהתיק קינוחים ביתיים חמים והחלה לחלק אותם לשותפה החדשה.
ביקשתי לבקר את בתי, הסבירה שושנה לרוני. עכשיו חזרתי הביתה, בני עם כלתו יגיעו לארח. נברך את השנה החדשה יחד.
מזל טוב אולי אשאר ברכבת במזגן הלילה, נזכרה רוני בליבול.
מילה במילה, רוני החליטה לספר לאישה את כל מה שקרה.
את טיפשתי! למה רצה את הקולינריות של השווקים? נגדה הזקנה. תמצאי את גורלך בעצמך. אין צורך למהר. לכל דבר יש זמן
מחר, ברקע תחנת הרכבת של עיר שהיא מעולם לא ראתה, רוני עזרה לשושנה לצאת מהקרון והייתה בחוסר ידיעה מה לעשות הלאה.
תודה, רוני! לשנה טובה! חייכה שושנה.
ולכם! חייכה רוני במרירות.
הזקנה הסתכלה עליה, מחפשת מילים לעודד את הפחורה. ידעה שהשנה החדשה בתחנת הרכבת איננה התחלה אידיאלית.
רוני, בואי אליי! הציעה פתאום. נקשט את העץ, נשב סביב השולחן החגיגי
מה זה לא נוח, התלבטה רוני.
ומה הרגיש בלעדיך על הרכבת? חייכה השיבה השוכנת. בואי, אין דיונים!
רוני קיבלה לבסוף את ההזמנה. חוץ מהקפאון חוץ מבית שושנה, בחוץ ירד שלג סוער שלא היה צורך לחטוף תחנת רכבת.
סהלי וליזה כבר בבית, חייכה השוכנת.
סהלי הביט מהחלון כשמאמהו הגיע במונית. הוא עמד ליד המעלית, ממהר לקחת את המזוודה הכבדה של אימו.
סהלי, שלום חביב, והנה אורחת. זאת בת החברה הישנה שלי, רונית, קראה שושנה במבט קונספירציאלי.
מצוין! אמר סהלי. אנא, תיכנסי, רוני.
רוני הביטה בבלונדיני הגבוה והיפה ופניה חזרו לאדום. הוא היה בתמונה בתא. גורלה, כנראה, שיחק שוב בצחוק קודר
איפה ליזה? שאלה האם.
אמא, ליזה איננה, ולעולם לא תחזור. אינני רוצה לדון בזה. בסדר? קמץ סהלי.
טוב התלבטה השוכנת.
במערב הלילה, כולם התיישבו סביב השולחן, נפרדו את השנה הישנה.
רוני, תישארי אצלנו זמן? חייך סהלי, מניח למנה של סלט לפני רוני.
לא. בבוקר אצא, אמרה רוני בקול עצוב.
היא לא רצתה לעזוב את הבית החמים כל כך מהר. הרגישה שכזו מכירה את שושנה וסהלי כל ימי חייה.
למה כך ממהרת? חרה השוכנת. רוני, שבי קצת יותר.
באמת, רוני, תשארי. יש לנו מסלול קרח נהדר, מחר בערב נוכל ללכת. אל תיסעי מהר כל כך, ביקש סהלי.
שכנעתי, חייכה רוני. בכיף אשאר.
בשנה החדשה החדשה נברכו יחד: שושנה, סהלי, רוני והקטן ארז
האם אתם מאמינים בנסים של ראש השנה?
