זוכרת איך, כשקיבלתי את השכונה החדשה בתל אביב, הגיע אליי מתנה בלתי צפויה חתול בריטי שחור לגמרי. הרגשתי כאילו נפל עלי שלג של הפתעה.
הדירה הייתה חדרשינה משנית קטן, שרק הרכשתי בקושי, ורק תחילה לא היה בה שום ריהוט. היו בעיות אחרות שמחכו לי בפתיחת המסע היומיומי.
ובאותו הרגע, הקטן הקטן. אחרי כמה שניות של הלם, הסתכלתי בעיניו הצהובותכמוזהב של החתול, נשפתי, חייכתי ושאלתי את המגיש:
זה חתול או חתולה?
חתול!
טוב, חתול, קוראים לך ברק.
הוא פתח את פיו הקטן ונמנם במיוזיקה רכה של “מיאו”.
*****
התברר שהבריטים הם יצורים נוחים למאכל החיים. שלוש שנים עברו, ואני וברק חייתי יחד כצמד נשמות. במקביל לגורלו, גיליתי שלברק יש לב רגיש ונפלא. הוא קיבל אותי מהעבודה, חימם אותי בחלום, צפה איתי בסרטים כשהוא שוכב לצידי, וזרק בזנב כשניקיתי את הדירה.
החיים עם חתול הפכו לצבעים חיים. נעים לדעת שיש ממתין לך בחום הבית, מישהו שאתה יכול לשתף בו שמחה ועצב, ומבין אותך במבט אחד.
אבל
בזמן האחרון הרגשתי כאב בצד ימין. בתחילה חשבתי שמדובר במתיחה של שריר אחרי שהסתובבתי בתור, או שאולי האוכל השמן גורם לכך. כאשר הכאב הלך והגביר, פניתי לרופא.
כאשר הרופא קרא לי את האבחנה והסביר מה צפוי לי, בכותה שלמה ערבתי את ראשי לתוך הכרית. ברק, מרגיש את מצבי, התקרב בשקט ונסה להרגיע אותי במרמיה שלו.
בזהירות של שקט, ברק נרדם לשירי שלו, ובבוקר, אחרי שהכנסת את גורלי, החלטתי לא לספר למשפחה על מחלתי כדי לחסוך מבטיות מצערות וניסיונות עזרה שלא רציתי. נותר לי תקווה קטנה שהרופאים יצליחו בריפוי. הציעו לי קורס טיפולי שיכול לשפר את המצב.
עליתי לשאלת המיקום של ברק. בליבי, אחרי שהקבלה שהמחלה עלולה להסתיים בטראומה, החלטתי למצוא לו בית חדש ובעלים טובים. פרסמתי מודעה באינטרנט שהייתי משלי משחרר חתול מגזע לבעלים אחראיים.
כאשר הראשון שיצר קשר שאל מדוע אני משחררת בעל חיים בוגר, בלי להבין למה, אמרתי לו שעלי להמתין לתינוק ולהיאבק באלרגיית פרוות חתולים. שלושה ימים עברו, וברק נשלח בתא נשיאה לבעלי החדשים, ואני נשלחתי לבית החולים.
יומיים לאחר מכן התקשרתי אליהם לשאול על ברק; הם התנצלות מרובה אמרו שהחתול נעלם באותו ערב ולא מצאו אותו.
הדחף הראשון היה לברוח מבית החולים ולחפש את ברק. פניתי גם למאשרת האחות, שביקשה ממני לחזור לחדר. שכן החדר, שצפה בתנועותיי, שאל מה קרה. בתשוקה של כאב, סיפרתי לו.
תחכי, ילדה, אמרה האישה הקטנה והדקה, מחר מגיע מרצה מירושלים. גם לי יש אבחנה קשה, הבן שלי שהוא איש עסקים רצן להעביר אותי למרפאה אחרת, ואני סירבתי. אני אבקש שהמרצה יראה גם אותך, אולי תגלי שהדבר לא כל כך נורא.
*****
כאשר ברק יצא מהתא, הבין שהוא בבית זר. מישהו זר ניסע להושיט יד כדי ללטף אותו
העצבות של ברק בלטה, והוא נגח את ידו ברגלו וברח לפינה חשוכה.
פבלו, אל תיגע בו עכשיו, תן לו להתרגל, שמע ברק קול נשי רך, אך זה לא היה קולה של אמא שלו.
לבו של ברק היה פועם בחשדות, רוחו נדרשה. למה אמא שלו ויתרה עליו? הוא חיפש בחדר במבט קפדני, ראה חלון פתוח, וקפץ בחשכה החוצה!
לזמנו המזל, היה רק קומה שנייה והחצר מתחת לחלון הייתה משטחת ומטופחת. משם החל דרכו חזרה אליי
*****
המרצה הופיעה לפניי בצורת אשה נעימה סביב ארבעים, קראה לעצמה מרים לוי, קראה בעיון את תכנית הטיפול, והציעה לי לשכב על הספה ולשכב על הצד השמאלי.
היא חקרה את האזור, לחצה, שאלה על האזור הכואב, קראה מחדש את הקובץ. אחרי כמה מניפולציות עם ציוד רפואי, החלה בתהליך.
לא ציפיתי למשהו טוב. חזרתי לחדר בו שכנה לי החברה של המיטה.
מה אמרו לך, ילדה? שאלה היא.
עדיין לא, אמרו שהמפקחים יגיעו עוד.
ברור. וגם לי לא היה מזל, האבחנה נחתכה, ענתה בחשש.
מצטערת, תודה על הכל, אמרתי למרים, בלי לדעת איך לנחם מישהי שיודעת שהיום האחרון שלה מתקרב.
חצי שעה אחרי, מרים לוי ביקרה עם צוות רופאים אחרים.
יש לי בשבילך חדשות טובות, אורית. המחלה נרפאת היטב, כבר קבעתי קורס של שבועיים, אחרי הטיפול תחזרי לחיים בריאים, אמרה בחיוך.
לאחר שהרופאים הלכו, הדברה הוסיפה:
נהדר, שמחתי שסיימתי מעשה טוב לפני שעוזבת. תהיה שמחה, ילדה.
*****
לברק לא היה כוכב מנחה, והוא לא ידע עליו. הוא הלך הביתה לפי האינסטינקט החתולי שלו. הדרך דרך השיחים אל הכוכבים הייתה מלאה בהרפתקאות מסוכנות וברגעים מצחיקים.
הבריטי האציל הפך ביום אחד לטורף מסוכן באינסטינקטים חדים. הוא נמלט מרחובות רועשים, חצה קפיצות, טס כמו ציפור (או כך חשב כשהימלט מכלב), ונחת על עץ, וממשיך למטרה.
בפארק קטן ושקט, קרוב לכביש רועש, פגש ברק בר שחת של שכונה. השחת זיהה מידו כבעלים זר, ניגן בקול חזק וכינס אותו לקרב. ברק, שהפך מהרודן האצילי לבנדיט זועם, לא נרתע.
הקרב היה קצר; הבוס החתולי המקומי הסתתר בצמחים קרובים, והשאיר רק אוזן קלה קרועה.
כך היה השחת רצה להראות מי השולט. ברק המשיך בדרכו הביתה, ולא כלום יעצור אותו.
בזכרונות של אבותיו, למד ברק לישון על עצים, לבחור ענף נוח.
אל תתביישו, ברק למד לאכול מצרכים, לגנוב אוכל מקופסאות שמקימים תושבי השכונה.
יום אחד נתקל בחבורת כלבים, חיסלו אותו על עץ קטן, ניבו עליו, דחפו אותו בקפיצות. אנשים שבאו לשמע רעש, הרימו את הכלבים. אחת האישה הציעה לו נתח נקניק, והוא ירד אליה, קיבל חיבוק ונתן לה ללטף אותו.
אבל אחרי כמה שעות של מנוחה, ברק נזכר בדרך, קפץ מהר של האישה למדרגות, והשתלט על דלת המדרגות הפתוחה והמשיך בנתיבו הביתה.
*****
השתחררתי מבית החולים, חזרתי הביתה, וחלפתי את המילים של האישה שהשארתי לחיים. שמחה גדולה מילאה אותי שהאבחנה לא נצפתה ושהתפושתי בריאה.
אבל הלב היה כואב מתגעגעת לברק. לא יכלתי לדמיין לחזור לדירה הריקה מבלי שמישהו ימתין לי.
ברגע שהייתי על הסף, חייגתי למי שלקח את ברק וביקשתי את הכתובת המדויקת. כשגעתי אליהם, גיליתי איך ברק ברח באותו ערב, והחלטתי לעקוב אחר עקבותיו.
אמרו שזה בלתי אפשרי, שעברו כבר שבועיים, ושחיית חתול רחוב לא תשרוד, אבל האמונה שלי לא נפרקה. הלכתי ברגל, חפצתי בכל חצר, ביקרתי בפארק, בחניון, חיפשתי ברחובות. קראתי לברק, הבטתי בחלונות מרתפים חשוכים.
כלפיי, כאשר הייתי מתקרבת לבתי, הבנתי שברק נעלם ללא עקוב. לא יכלתי להאמין שהוא יגיע למקום שבו הלכתי שתי שעות ברגל.
הכנתי את שערי הבית בעיניים מלאות דמע, ולפתע, מעבר למדרכה, נזח לי חתול שחור.
חתול שחור התפלאתי במחשבותיי. נעצרתי, מבט אל העיניים שלו, וברגע של ברק!
קיללתי באוויר, צעקתי: ברק!.
החתול לא רץ אלי אין לו כוח, הוא ישב, והביט בי בעיניים מלאות שמחה, ומיהר במיאו קטן: הגעתי!.
