המזוודה עמדה כבר בפתח הדלת, בעוד על הכיריים היה עדיין חמין בוערת, עם קוגל חמים. איך הוא אהב זאת.
אורלי נגבה את ידה היבשה במגבת במצב של תנועה אוטומטית. היא הביטה בעורף המוכר, בנקודה מאחורי האוזן שבה נשקה אלף פעמים. וברגע הזה היא לא זיהתה אותו.
אתה יוצא לשירות?
לא, נועה. אני עוזב.
המילה נצמדה למטבח כמו ריח של עשן.
לאן?
למקום אחר.
המגבת נפלדה מידיה.
יאיר
נועה, בואי בלי הצגה. שנינו יודעים שזה נגמר לפני זמן רב. רק אני החלטתי, ואת לא.
נגמר? היא חייכה בחוסר נוחות, בפחד. מחר יום השנה שלנו. שמונה עשר שנה.
בדיוק. שמונה עשר שנה של אותו חמין.
המכה פגעה בדיוק בריאת הלב. היא התכסה.
ויתרתי על תואר שני בשבילך. הייתי יכולה
לא הייתה יכולה להיות אף אחד. הוא חייך, כמו שמחייך מי שמרגיש חרטה. משמר שיח. למה מישהו היום צריך איקונים, אבק נתתי לך חיים, דרך אגב. דירה. מכונית. חופשת קיץ כל שנה.
נתת?..
ובכן, הדירה על שמי, אבל אני לא חיה בר פועל. תישבי חודשחודשיים. אחר כך נדבר.
היא תפסה את גב הכיסא. האצבעות הלבנו.
מי היא?
ואין מה לומר.
מי?
הוא נזכר בשעון.
ליה. שלושים ושתיים. היא חיה, נועה. מבקרת תיאטרון, גולשת על סקי, צוחקת. ואת כבר הפכת למשרתת בית. אפילו לא שמת.
אורלי נשארה שקטה. גרון מלא במשהו קפוא.
יאיר הרים את המזוודה. הוא פנה אל הפתח ובعينיו נצנץ משהו. לא חרטה. לא נחת רוח. כמו בעל שמוריד כלב ותיק למקלט.
אל תדאגי. שלושיםוהתשעותשנים זה לא גזר דין. תיהני מהחירות, נועה. מגיע לך.
הדלת ננעלה.
החמין על הכיריים המשיך להתקרר.
בשבוע הראשון היא לא בכתה. היא חצתה את הדירה כמו מוזיאון של חיי מישהו אחר: חולצותיו, מברשת השיניים שלו, ספל קפה שלא סולק.
ביום השמיני חייגה תמר.
נועה, את מדברת?
הדמעות גלשו בטלפון עד ששכנת הקומה התחתונה קמה לבדוק אם הכל בסדר.
תמר לי שלושיםוהתשעות. אני מקום ריק. שמונה עשר שנה של חמין, אינני זוכרת מתי החזקתי מברשת בפעם האחרונה
מה את זוכרת?
מה?..
את זוכרת למה הלכת לשמר שיח?
אורלי קפאה. לפני עיניה נפתחו שערי מוזיאון ישראל, היא בגיל תשעעשרה עומדת לפני “השלושה” ומתבכת. היא זוכרת את הרגשות שגרמו לאנשים ליצור ולשמר דברים יפים.
נזכרת.
אז לך ותוציאי את הצבעים מארון האחסון. הם שם. ראיתי אותם לפני חמש שנים.
הצבעים נמצאו בקופסת נעליים, מתחת לוילון הישן. חלקם נייבשו, חצי נתרמים, אך המברשות נשארו שלמות מברשות משוריינות שצבען קיבל על מלגה, ועם ויתור על ארוחות צהריים.
אורלי ישבה על רצפת הארון ובכתה. אבל הפעם בשקט, שקט פנימי.
למחרת נרשמה לקורסים של המוזיאון, בתשלום. הכסף האחד שנותר, מהחיסכון לחופשה שהיום איננה נדרשת.
היא הלכה למספרת. גזמה את הקעור שאיזור יאיר אסר לגעת בו במשך שנים. במראה היא ראתה אישה זרה לחיים חדים ועיניים חודרות.
שלום, נועה. מזמן לא נראינו.
שלושה חודשים של לימודים. מוזיאונים, סיכומים. בלילות היא ציירה תחילה בקפידה, אחר כך בביטחון. הידיים זכרו, היא לא שכחה.
בחודש פברואר תמר התקשרה שוב.
נועה, יש לי בקשה. זוכרת את ארקדי לבוי שעמד עם מישק? סבתו מתה, הבית בצפון קזאחסטן נמסר לו. הוא מצא שם איקונים, מדף שלם. הוא רוצה לזרוק
אל תעשה! קפצה נועה. שלא יגע!
חשבתי אולי תסתכלי? הוא ישלם.
אקח מבט. מחר.
האיקונים היו במצב גרוע: שמונה, שחורים, עם שכבת למינציה רופפת וסדינים. אורלי התקרבה אליהם והלב שלה קפץ בכותרת.
ארקדי לבוי, לחשה היא בחולשה. אלה אני צריכה לראות תחת מנורה, אבל אני כמעט בטוחה שזה מהמאה השבעעשרה, מכתבי צפון, יקר מאוד.
הוא הרים גבה בספק.
כמה זה עולה?
לשחזר אינני יודעת בדיוק. אבל למכור אחר כך הרבה.
ואת יכולה לשחזר?
אורלי חיפתה את הלוחות, את הפנים החבויות מאחורי האפלה. היא הבינה: זו ההזדמנות היחידה.
אוכל.
העבודה ארכה חצי שנה. היא השכירה סדנה קטנה בקצה ירושלים ריח ממסמנים היה בלתי נסבל. היא אכלה לחם עם שמן זית. היא ירדה ב12 קילו. בכפול בכתה מאכזבה כשהקרבה נשטה כמעט. פעם אחת חייגה למורה בת ארבע הבוקר היא, האישה הקדושה, הגיעה שעה אחרי עם תרמוס.
ואז הייתה האיקון הראשון. משוחררת. זוהרת.
ארקדי לבוי נגע בחששתו.
נועה. זוהי נס.
זה לא נס. זה עבודה.
הוא שילם כפול. שבוע אחרי התקשר רף של מכרים, אחר כך מכרים של רף, ואז גלריסט משכונת נוה צדק.
שנה חלפה. עוד שנה.
עכשיו אורלי גרה בדירה שכורה, אך שלה, עם תקרות גבוהות. סדנה בחצרות, הזמנות לחצי שנה קדימה. עבודות לשתי מנזרים ולאוסף פרטי של יזם מפורסם, ששמו נכתב בכתבי כלכליים עם דגש.
היזם היה דוד אליוזר. הוא בא לסדנה בעצמו, לא שלח שליחים. הוא ישב על כיסא ליד החלון וצפה בעבודה. לפעמים הביא קפה, לפעמים
לקוח מוזר, דוד אליוזר.
אני אדם מוזר. אפשר לשבת?
אין בעיה.
ארבעים וחמש גרוש, עיניים חכמות, ידיים של פסנתרן למרות שלא מנגן בפסנתר, אלא בM&A.
שום דבר לא היה ביניהם. עדיין לא. אבל אורלי לפעמים מצאה את עצמה מחכה לבואותיו.
באותו ערב היא לא רצתה ללכת לשום מקום. תמר נזפה: אירוע פתיחה של גלריה ברחוב קרן, כל האור של תל אביב, אל תפספסי, יש לך לקוחות שם, די לשבת במעון שלך.
אורלי לבשה שמלה שחורה פשוטה, הראשונה בחייה של מעצב טוב, קנויה לפני חודש. עגילי פנינה מתנה מלקוח אסירי תודה. נעליים גבוהות שהרגל כבר רגועה מהן.
דוד אליוזר הגיע בעצמו, בלי נהג.
היום
מה?
את זוהרת.
היא חייכה אמיתית, בפעם הראשונה מזה זמן רב.
בחתול של הגלריה רעדה השיחה, шампанское נשפך. אורלי נעמדה לפני ציור של קורבין עשתה כאילו בוחנת, רק ננשמה.
נועה?..
היא הסתכלה לאחור.
מול פניה עמד יאיר. מזדקן, שיער אפור, שקיות חומות מתחת לעיניים. בכוס ידו רועדת במעט. לצידו אישה צעירה, רזה, פנים מתקוממות, תולה על זרועו כמו על תלייה, מתלוננת:
יאיר, בוא נלך, זה משעמם
חכי, ליה.
הוא הביט בנועה ולא הכיר.
את? זה את?
שלום, יאיר.
איך שינית.
הזמן זז.
ליה משכה ברכתו.
מי זאת?
זאת האישה לשעבר.
ליה השליטה עליה במבט מהיר מנעלים לאגילים. הפנים מתוחכות.
נעים מאוד. אני אחזיר לשולחן.
היא יצאה, קולות נעלי עקב הרעידו.
נשארו רק שניהם. במרכז האולם, בין הקהל רק שניהם.
מה מביא אותך לכאן?
אני כאן לעבודה. משמר שיח. כאן לקוחות.
משמר שיח? הוא קמץ. ברצינות?
כן.
נועה הוא התקרב, ריח קוניאק סביבו. אני חייב לומר. הייתי טיפש.
היא נשארה שקטה.
ליה היא סיוט. חייה ריקים. אפילו לא יודעת לבשל חביתה. כל הזמן מועדונים, חופשות, מסעדות. נמאס לי, נועה.
מבין.
אני מתגרש. כבר הגשתי. הוא תפס אותה באוחזת. בואי ננסה שוב. את עדיין אהבת אותי. תמיד אהבת.
אורלי הסתכלה על אצבעותיו. זרות. היהו פעם קרובות. עכשיו רק זרות.
היא שחררה בעדינות את היד.
יאיר. זוכרת מה אמרת לי כשיצאנו?
הוא כיווץ מצחו.
אמרת תתענג על החופש.
נועה, לא רציתי
חכי. רוצה להודות לך. בלי סרקזם.
הוא הביט, לא מבין.
באמת נתת לי חופש. לקחתי הרבה זמן לפתוח אותו כמו מתנה שלא מרגישים איך לפתוח. ואז פתחתי. בפנים הייתי אני. אותה שהקבעתי לפני שמונה עשר שנה.
נועה
אז תודה. ול לא. לא אחזור.
למה? יש לי דירה, כסף, אוכל לדאוג
יאיר. אני דואגת לעצמי. כבר הרבה זמן.
רגע אחר, דוד אליוזר עבר, שקט, חצי כוסות בידו.
נועה, מוכנה? אספן מפיטרסבורג מחכה.
כן, דוד אליוזר. כמובן.
הוא שלף ידו. היא קיבלה.
יאיר נעמד וצפה. על גבייה הישר, על כך שהאיש בעל החליפה היקרה נכנע בכבוד.
ליה המשיכה לדבר עם הבר. הוא לא שמע.
אורלי הסתכלה לדלת לרגע ולא בחגיגות רק נענקה, כמו נענע למישהו שממנו נפרדו בלי רוכסנים.
האספן היה גבר חום, עיניים כחולות כמו של תינוק, בוריס נאום. הוא נשק את ידה בנימוס, קרא לה “גברת” בלי ריחוק.
דוד אליוזר סיפר עלייך ניסים. לא האמנתי. עכשיו רואה לא שיקר.
עדיין לא ראית את עבודותיי.
ראיתי. לפני שלושה חודשים. “האם אלרחמים”, מהמאה השמונה עשרה. זוכרת?
אורלי נזכרה. חצי שנה של עבודה.
קנית אותה?
כן. ואני רוצה עוד. יש לי משהו עדין. מדבר?
הם הלכו לחלון. דוד אליוזר נשאר בצד, לא מתערב, אך קרוב. אורלי הרגישה חום מוזר מאחוריו.
במבט היא ראתה: יאיר עדיין מול ציור קורבין. ליה נסעה כנראה עם סקנדל. הוא מביט לכיוונה, אך אורלי כבר לא פונה.
יש לי איקון, אמר בוריס. נובגורודסקי. מהמאה השישהעשרה. הבעיה שההיסטוריה שלו מעורפלת.
אורלי נאנחה.
גנובה?
לא. היא הוצאה משנות העשרים, נשלחה לפריז, ניויורק. לפני שני שנים קניתי במריל במקום, חוקית. רוצה להחזיר לביתה. ובגרסה המקורית. המאה התשעעשרה שונתה במידה רבה, בתחתיות יש רשומות, אני בטוח שיש שם יצירת מופת.
למה אתה צריך זאת?
בוריס השתהה.
סבתי הייתה מנובגורוד. בשנת 1924 עזבה. אביה, כומר, נורה בשנת 1937. מחפש את האיקון ארבעים שנה, מצא אותו.
עיניה של אורלי נגעו.
אני אקח עלי.
העבודה על האיקון תחל בעוד חודש, אחרי קבלת כל ההיתרים. עד אז החיים ימשיכו כרגיל.
בבוקר שני אורלי הגיעה לסדנה וראתה תחת הדלת מעטפה ללא חותמת. פתק בכתב יד רוצף:
«נועה, צריך לדבר. לא בטלפון. אשמח בשבת בשעה שבע במזון הפינתית של קיבוץ. אם לא תבוא מבין. אבל בבקשה. י.»
היא חיברה, קימפה, וחיברה שוב.
בשבת בשעה שבע היא הגיעה. לא ידעה למה, אולי רצויה לשים קץ לא של תערוכת גלריה, אלא של החיים היומיומיים, של הפשוט. יאיר חיכה בפינת השולחן, כוס תה ללא מגע. הוא קם כשהגיעה, בחוסר נוחות.
תודה שהגעת.
יש לי עשרים דקות.
אני מהיר. הוא אחז בכוס. נועה, בלי ליה, בלי קהל דברתי במרפסת לא נכון. איך צריך?
איך?
הוא הרים מבט. נועה ראתה בו פחד אמיתי פחד של מי שמבין שעשה טעות בלתי הפיכה.
טעיתי עד שלא יכולתי לתקן.
כן.
מה? כן?
כן, טעיתי. היא אמרה בלי כעס, רק עובדה. למה קראת?
הוא נחל. הוציא מכיסו קופסה קטנה, שכבה. אורלי הכירה מיד.
טבעת של סבתי, לחשה.
זוכרת?
הטבעת של סבתו, עם אזמרגד קטן. לפניהיא חייכה, חיבקה את הטבעת כזיכרון, ופתחה את הלב לעתיד שבו חירותה היא האמנות האמיתית של חייה.
