השכנים צחקו כשהשוער גרשון התחיל להאכיל חתולת רחוב ליד הכניסה. היא נשכבה כל יום ליד אותה דלת בדיוק. אף אחד לא חשב למה.
גרשון טאטא את החצר משש בבוקר, כמו תמיד. המטאטא שרט את האספלט הרטוב, והקול הזה הפך מזמן לשעון מעורר לשלוש הקומות הראשונות. העלים הריחו חמיצות רקובה, למרות שעל הלוח עמד אפריל.
החתולה ישבה על המדרגה התחתונה של הבניין.
טריקולור, כחושה. הפרווה התגבשה על צדדיה, והצלעות בלטו אפילו מרחוק. היא הביטה בגרשון בעיניים ירוקות ופתחה את הפה בדממה, כאילו מיאה, אבל מישהו כיבה את הווליום.
הוא קפא והניח את המטאטא על הקיר. התכופף על ברכיו, מרגיש את המפרקים נסדקים מקור הבוקר.
– נו, מאיפה באת?
העיניים הירוקות מצמצו. הפה נפתח ושוב נסגר בלי צליל אחד.
למחרת בבוקר היא ישבה באותו מקום. גם כעבור יום. גרשון הביא מהבית צלוחית אלומיניום ושאריות עוף מאתמול. החתולה אכלה בנחת, אוזניה צמודות לראש, כאילו ציפתה למלכודת. אחרי האוכל היא לא הלכה.
היא טיפסה במדרגות ונשכבה ליד הדלת של דירה שתים־עשרה. דווקא שתים־עשרה, לא שלוש־עשרה ולא עשר.
ביום השלישי גרשון הבחין בהרגל הזה. ביום החמישי הוא הפסיק לספור את זה כמקרה.
ליאורה מהקומה הרביעית יצאה ביום שני עם שקית זבל ועצרה, מבטה נעוץ בצלוחית שעל המדרגות.
– גרשון, אתה מסדר לה פה מסעדת שף?
– מאכיל, – הוא משך בכתפיו והמשיך לטאטא.
ליאורה לא הרפתה.
– נו, הנה, מתחיל. פרעושים, לכלוך, פרווה בכל מקום. למירון בקומה שלישית יש ילד קטן, חשבת על זה?
היא דיברה בקול רם ובטוח, והבושם המתוק שלה חסם אפילו את ריח האספלט הרטוב. ציפורניים אדומות הבהבו כשהעבירה את השקית ליד השנייה.
טל מהקומה השנייה עישן מתחת לגגון במכנסי ספורט מתוחים. חייך מבעד לעשן.
– גרשון, אתה ממש מלחש חתולים. אולי היא תגיד לך גם מספרי לוטו?
גרשון שתק. אחר כך אמר בשקט, לא למישהו ספציפי:
– החתולה הזאת לא באה סתם.
ליאורה נחרה. טל שאף עמוק ונשף לאט, מבטו מרחף לאנשהו.
– פילוסוף, – זרק ועלה למעלה.
המטאטא התחיל לחרוק הלאה. החתולה שכבה ליד דלת שתים־עשרה, רגליה הדקות מקופלות, מבטה לא זז מהסף. בשקט.
שרה משתים־עשרה גרה לבד. הייתה מעל שבעים, אף אחד לא ידע בדיוק, כי היא לא חגגה ימי הולדת ולא הזמינה אורחים. נמוכה, יבשה, תמיד בצעיף כחול ומעיל אפור ישן.
פעם היא ירדה כל בוקר לקנות לחם. גרשון ראה איך היא אוחזת במעקה בשתי ידיים ומניחה רגל על המדרגה בזהירות, כאילו בודקת קרח. חזרה עם כיכר בשקית וחלב. לפעמים הנידה בראשה, לפעמים עברה בשקט.
הוא ניסה להיזכר מתי ראה אותה בפעם האחרונה. לפני יומיים. או יותר.
אחרי מות אשתו, גרשון תפס את עצמו מרבה להקשיב לדלתות של אחרים. ארבע שנים של הרגל זה.
בקומה השנייה הוא עצר ליד הדלת. הצבע בתחתיתה התקלף עד העץ. מאחורי הדלת – דממה.
החתולה ישבה לרגליו והביטה בדלת בלי למצמץ.
ביום רביעי הוא נתקל בליאורה על גרם המדרגות.
– ראית את שרה לאחרונה?
– מי? אה, משתים־עשרה, – ליאורה סידרה את שערה. – לא. היא תמיד סגורה אצלה, מתבודדת. אולי נסעה לאנשהו.
– אין לה קרובי משפחה.
– נו, טוב, – ליאורה פרשה ידיים. – אז היא פשוט לא יוצאת. עדיין קר, לא?
בחוץ היה ארבע עשרה מעלות. גרשון לא התווכח. עקבי נעליה של ליאורה טפטפו למטה, וריח הבושם נעלם בכניסה, כאילו מעולם לא היה.
הוא חזר אל הדלת. התכופף, הצמיד אוזן לחריץ. כלום. או כמעט כלום.
החתולה השמיעה קול. בפעם הראשונה. חלוש, צרוד, כאילו הגרון שכח איך עושים את זה אבל ניסה. מיאו חלש, יותר כמו נשיפה.
גרשון כרע והעביר כף יד על גבה. הצלעות ממש מתחת לפרווה נספרו אחת־אחת, כמו משוכות גדר ישנה.
החתולה לא הסיטה מבטה מחור המנעול.
הוא דפק בבוקר, בערב, ובמשך היום. אף אחד לא פתח.
טל עישן על הרחבה והסתכל.
– גרשון, ברצינות. אל תשבור לך את הראש. קשישים לפעמים לא רוצים לדבר, זה הכל. לסבתא שלי היה פעם חודש שלם שהיא נסגרה, מסתבר שהיא צפתה בסדרה.
– לשרה אין טלוויזיה.
טל השתתק, מלמל משהו לא ברור ונעלם מאחורי דלתו.
למחרת גרשון שטף את רצפות הקומה הראשונה כשנפל מלמעלה צליל. לא מיאו.
הסמרטוט נפל מאצבעותיו וחבט במדרגה.
הוא רץ למעלה, מדלג על שני מדרגות.
החתולה עמדה ליד הדלת של דירה שתים־עשרה.
משתים־עשרה נפתח חריץ, השכנה הציצה.
– מה קורה?
– תתקשרי למד”א, – גרשון אמר בלי להפסיק. – ולכיבוי אש. צריך לפרוץ את הדלת.
– מה פתאום, אי אפשר סתם ככה…
– תתקשרי. עכשיו.
ידיו היו רטובות מהסמרטוט. הוא ניגב אותן על הז’קט, הטלאי במרפק נרטב.
פרצו את המנעול אחרי עשרים דקות. הדלת נפתחה בחריקה יבשה, ואוויר כבד ומעופש פרץ למדרגות. גרשון נכנס ראשון.
שרה שכבה על הרצפה במסדרון, בין המטבח לחדר. נעלי בית מהרגל השמאלית עמדו ליד הקיר, כאילו הונחו בכוונה. לידה התייבשו שברי כוס, ועל הלינוליאום נותר סימן לבן של מים שכבר התייבשו.
הטלפון עמד על השידה בחדר. מטר וחצי מהיד המושטת. מטר וחצי התבררו כרחוקים מדי.
הרופאים יגידו אחר כך: שבר בצוואר הירך, התייבשות. עוד יממה, והיה מאוחר מדי.
כשנשאו אותה למטה על אלונקה, שרה הייתה בהכרה. שפתיים סדוקות, עיניים עכורות, פנים אפורות. אבל היא לא הביטה ברופאים ולא בשכנים שעל המעקה.
היא הביטה בחתולה, ששתקה שוב על המדרגה התחתונה. פה פעור. אין קול.
אצבעותיה על השמיכה זזו, כמעט בלתי מורגש.
– גרשון, – לחשה. – תאכיל אותה. בבקשה.
גרונו התכווץ עד שרק הנהן.
דלתות האמבולנס נסגרו, הפנס הכחול־אדום האיר את החצר ונסע. ליאורה עמדה בצד, ידה על פיה. טל ישב על הספסל, מרפקיו על ברכיו.
בבוקר גרשון יצא לחצר בשש, כמו תמיד.
הצלוחית ליד הכניסה הייתה מלאה. לידה עמדה קערה שנייה, ירוקה, מפלסטיק, מובאת בבירור ממטבח של מישהו. בתוכה מים נקיים.
הוא הרים עיניים אל החלונות הכהים. אף אחד לא דלק. אבל בקומה החמישית חררה חלונית.
המטאטא שרט על האספלט כרגיל. אחרי עשר דקות יצאה ליאורה. בלי איפור, במעיל על פיג’מה. עצרה על המדרגות וקפאה, מביטה בחתולה שאכלה מהקערה.
עמדה. התכופפה והעבירה כף יד על הגב המגובב. מהר, כמעט בגניבה.
והלכה לפחי הזבל, לא הסתובבה אפילו פעם אחת.
טל ירד אחר כך עם שמיכת משובצת מגולגלת.
– גרשון, – השתעל. – הנה. אם בלילה… קר לה. ישן, אבל כיבסתי.
הניח על המדרגה והלך, לא חיכה לתשובה. גרשון פרש את השמיכה על המדרגה. החתולה ריחרחה את הבד, רקעה ברגליה, התגלגלה לכדור וסגרה עיניים.
בחצר הריח עלים רטובים ועוד משהו.
הצלוחית עמדה ליד הכניסה, עם אוכל. ואף אחד כבר לא צחק.
