אִירִית הייתה האורחת הכי בלתי ניכרת בחתונת יום הולדת של מירית. השתיים למדו יחד במכללה בתל אביב.
מירית שלחה הזמנה רחבה לכל מי שיכול להגיע, אבל הרבה חברות נסעו לסוף השבוע לכפרים שבסביבת ירושלים. אירית, שקטה וצנועה, הרימה ראש וקיבלה את ההזמנה.
היא בכלל לא יוצאת הרבה, והיא רק מהיום לפני כמה ימים חגגה גם היא שמונה עשר, בדיוק כמו מירית. רק היא לא רצתה לחגוג עם קבוצה של אנשים
אין לה חברים, והורים שכנעו אותה לשהות בבית, יחד עם סבתא וסבא, בחום המשפחה.
זה מה שקורה כשיום הולדת זה של חמש או של שמונה עשר, חשבה עצובה.
אה, היא באמת אוהבת את קרוביה, אבל מתלבטת מתי סוף סוף תהפוך לבוגרת ועצמאית. מתי אחד מהבחורים יתן לב אליה, יחשיב את החן העדין שלה?
אירית חיפשה אהבה אבל הייתה בושה. היא לא הייתה זוהרת כמו מרים, ולא כמו החברה שלה, רוני.
החברות צבועות, לובשות מודרני, אפילו פתוח במיוחד במכללה, והן מקבלות הערות מהמורים.
אילו אירית, הבגדים תכננה אמא, וסבתא רק סריגה של סוודרים ישנים.
היא נאלצה ללבוש את הסוודרים של סבתא רק בבית ובקיץ אפילו.
היום בחגיגה של מירית היו בנות וחתנים מהקולג’ בדיוק שניים עשר בחורים.
כשהסעודה נגמרה והחגיגות החלו לרקוד, אירית יצאה מהדירה ושבתה על ספסל במדרחוב של הבניין. אף אחד לא שם לב שהיא הלכה, היא הייתה ביישנית מול בחורים זרים שלא ראו בה דבר. אולי זה מה שהעציב אותה יותר?
היא הקיטה על השעון:
אולי כדאי ללכת, אמא בטח כבר מודאגת הודעתי שאגיע לא מאוחר.
פתאום יצא בחור מהספסל, לא ממוזמנים של מירית.
הוא ישב וקצת הביט בחלון של הדירה בקומה השנייה, משם נשמעו מוזיקה ושמחה.
את ממש משם? שאל פתאום, והאירית הנהנה בראש.
כן, איך מתנהגים שם? רוקדים? מצחיקים? שאל הבחור בעיניים מצומצמות.
הפעם אירית התמקדה ושאלה:
שמע, לא שומעת? כן, שמים, רוקדים
זה היום הולדת, השיב הבחור, ואני פשוט נשארתי לבד, לא חגגתי בכלל, רק תה ועוגה עם המשפחה, כמו בגני הילדים.
אירית הרימה גבה במופת.
גם לי כך, אמרה, ואתה חבר של מירית? היא קיימה בקצה החלון.
כמו כן וגם לא. הייתי רוצה להיות חבר שלה, אבל היא אף פעם לא שמה לב אלי. אפילו ביום הולדת לא הזמינה. אנחנו שכנים משנים, היא רואה איך אני מתנהג.
הבחור השתתק, אירית נשפה בהבנה. ואז פתאום אמרה:
אל תדאג, אני מרגישה בדיוק כמוך. אף אחד לא שם לב, ולכן אני חשה כמו אישה בלתי נראית, כאילו קיומי אינו מיועד לאף אחד.
באמת? ניסה להרגיע אותה, כן, יש כאלה כמו אנחנו, לא מזלגיים
לא, לא מזלגיים, בלתי נראים, לא מתעלים. אולי זה אפילו יתרון, הוא נותן חופש ועצמאות.
מאמינה? נדהם הבחור, שמי, דרך אגב, פז, ולך?
אירית.
הם המשיכו להאזין למוזיקה, מביטים מדי פעם בחלון, מקווים שמירית תצא ותזמין אותם לרקוד. אבל לא קראה אף אחד.
נעים היה להכיר אותך, אמרה אירית באדיבות, אבל הגיע זמן לחזור הביתה. הבטתי שלא אשאר ארוכה.
בוא, אסע איתך עד התחנה, הציע פז.
במהלך ההליכה בפארק, הם חייכו זה לצד זה. פז הרגיש שהקשר שלו עם אירית מחמם אותה, הוא ראה את השפעת הלחיים על פניה, בעיניים משוננות כשהיא מביטה חזרה.
הוא סיפר בדיחות, מצחיק סיפורים ישנים, רצה לשמוע את צחוקה המתוק ולבלות עוד זמן איתה.
הגיעו לתחנה, אירית הודתה לו, הוא חיפש שלא תעלה על האוטובוס. באדישות, היא פספסה את האוטובוס הראשון וקראה רק את השני.
בזמן שהאוטובוס נסע, היא נענפה בזרועות אל פז, כאילו הם חברים ותיקים. הוא נשאר כמה דקות על תחנת האוטובוס, משועל, כי המבט המקסים והחינניות של אירית קלטו אותו.
פז חזר הביתה, פתאום התעורר רצון לראות אותה שוב, אך הוא לא לקח מספר טלפון או כתובת. איזה מבוכה!
בבוקר, פז רץ למשריד של מירית, דפק בחלון הדירה.
היא פתחו, בחיתול, אמרה:
מה אתה שוב עושה, פז? לא הולך ללכת איתי, אמרתי לך!
אבל הוא מתבייש, רציתי לשאול על המספר של החברה שלך, אירית, היא השאירה משהו על הספסל. אפשר לקבל?
של מי? הפתיעה מירית.
של אירית.
אירית? נרמזה למחשבה, אה, אירית טוב, חכי.
אחרי כמה דקות, מירית החזירה לו פתק קטן:
על רומא, אירית שקטה ומתי היא חזרה? חייכה ונסגרו הדלת.
פז, עם הפתק בידו, רץ הביתה כמו עם קמע.
כל היום הוא חיפש מילים לשיחה, מתלהב. בערב הוא חייג לאירית, הזמין אותה לטיול נוסף והבטיח גלידה. לא פחות משמחה, אירית קיבלה בחיוך.
קולה בטלפון הפך למרכך ונעים יותר, כאילו הוא הרגיש זאת.
הם הלכו בפארק, אכלו גלידה ולמדו אחד על השני תחביבים, ערכים, ציפיות.
עכשיו תזמיני אותי, חייכה אירית כשפרדו, בפעם הבאה נלך לקולנוע, מה דעתך?
מאותו רגע, אירית ופז לא נפרדו. הלכו לקולנוע, למוזיאונים, אפילו חזרו על נסיעה משותפת אחרי שנה, והפכו לזוג מתחתן.
שנתיים אחרי ההיכרון הם נישאו.
אמא של אירית ציינה שזה מוקדם מדי, האבא, אבל הסבתא חייכה:
כל הכבוד, אירית, מצאת אהבה ונישאת זה רציני, אל תחליפי בחורים. פז בחור טוב, דואג כמו לקטן.
החברות מהקולג’ חזרו עם משפטים:
היא הייתה שקטה, עכשיו היא ראשון שנישאת! והבחור מאושר עד השמים.
השניים זרחו יחד, מצאו זה בצד השני הבנה, טיפול ואהבה שהיא תמיד חלמה.
הזמן עבר, הם זוכרים בחיוך את הספסל במדרחוב, שהפך לגשר על חייהם.
