Author: Hazel Tang
יום חמישי, 12 במרץ 2026 היום אני מפלרטטת עם זיכרון של היום שבו נישאתי לאחי. הייתי רק בת עשרים ושנתיים, צעירה עם עיניים גדולות שמביטות אל החלום של בית חם
**פרק1** מאששׁ שאני ראיתי אותו, נגעתי בו, נשקתי אותו, חשבתי ברוחו החמה שנשקף משפתיו תמיד עם ריח של מנטה, כמו תמיד. אפילו חבש את הסווטשירט האפור שהייתה
היי, מתוקה, קלי לי לשתף אותך במה שקרה לאחרונה, כי זה ממש כמו סדרת דרמה ישראלית קטנה. אורי ראה כלב קטן נרדם על הספסל במרווח, והולך לשמור עליו מיד.
מי את?! נועה נעמדה בפתח הדירה שלה, מביטה בתמיהה. מול עיניה עמדה אישה זרה, כבת שלושים, עם קיפוד קטן ועם שני ילדים מאחוריה נער בן עשר וּילדה בשם תמר, חקרו
השלג העבה ירד בכבדות מהשמים, כסף לבן שמצפה את הפארק בגן נאות בירושלים. העצים נעמדו דוממים, והנדנדות של הפארק זזו בעדינות ברוח הקפואה, אך לא היה אף אחד לשחק.
עֲבִיטָל חֲלָמָה כָּלָה כְּשֶׁהִיא נִמְצֵאת בְּאִירוֹן מוֹסְטָף, בַּמִּדְרָשָׁה שֶׁל חֲלֹם קוֹלֵשׁוּן. אָבִיהָ הַרְבֵה-יְעָף, וּבִשְׁעַת הַיּוֹם בַּחֲלוֹם
זה היה חלום מוזר ומשונה שבו שירה מעולם לא ראתה את העולם אך חשה את כובדו בכל נשימה כמו יד בלתי נראית שמושכת אותה מטה. נולדה עיוורת במשפחה ששמרה בשקט על
לאה נכנסת למטבח ויושבת ליד השולחן. “נועה, אפי מחר פשטידת כרוב לארוחת ערב,” היא מכריזה. “לא אכלתי מאפה ראוי כבר הרבה זמן;
בחלום מוזר וסוריאליסטי שבו הזמן מתקפל והזיכרונות צפים כמו בועות, מיכל בת שלושים וחמש חשבה שלעולם לא תחווה את שמחת הנשים, אבל הגורל סידר אחרת.
ישבתי במחלקת העסקים כשהאווירה הייתה מתוחה. הנוסעים הטילו מבטים עוינים באישה הזקנה כשהתיישבה במקומה. אבל קברניט המטוס בכל זאת פנה אליה בסוף הטיסה.









