Author: Hazel Tang
חנה כהן קמה באותו בוקר שבת עם תחושת חג. שישים שנה תאריך עגול, ראוי לחגיגיות. היא תכננה את היום כבר חודשים, ערכה רשימת מוזמנים, חשבה על הלבוש.
גלגלי הרכבת הפקיעו בקצב של חלום האושר שלי. שלושה חודשים חסכתי לחופשה הזאת, שלושה חודשים חלמתי על הים, על מריחת בריזה מלוחה על העור ושקיעות שלא מתנגשות
יומן, 8 ביוני 2026 היום חזרתי במחשבות לתקופה שבה ביקשתי פגישה אצל רופא העור במרפאת רמת אביב. חיכיתי במעלה המסדרון כמו תמיד והייתי נאלץ לשאת את הזמן שעבר
שמי אורית. אחרי הגירושין עברתי עם התאומים בת ה10 שלי, אלון ואורין, לביתי של הוריי. זה הרגיש כמו ברכה. אני עובדת משמרות של שתים עשרה שעות כאחיית ילדים
מתחתנת בגלל קולקהאבל כשהיא הבינה שהקולקה היא רק תירוץ, היא החליטה לשאול את הלב שלה מה הוא רוצה באמת.
הסיפור הזה מסופר על ידי בחור ישראלי, משקפת מציאות של בית אבות, גן ילדים, ותרבות מקומית. הילדות המאושרת של יאיר הסתיימה כשהיה בן חמש. אחד הימים ההורים שלו
איזה בָּבָא אני בשבילך? רק חמשים עם קוּצָה, תגיד לי, מהזה להיות זקנה? נאנחה רוּחָה, מניחה על השולחן קערת מרק וסל לחם. בָּבָה, תשים על השולחן משהו.
יום שלישי, 13 במרץ 2026 היום חזר לי הלב על אותו נושא שמרקיד אותי מזה שנים: המשקל, הגוף והציפיות של המשפחה. אמא שלי, רונית, לא משאירה את הטון עד שהאף מתעופף.
תמתיני, אמר הוא. ירדתי מהרכבת ברגע, חזרתי למגרש והחפצים שלי נעלמו. מבטיי אל החלון, ראיתי גבר הולך עם התיק שלי. קפצתי אחריו, והוא נעלם ברגע.
אורלי, נביא משהו קטן. תארזי לנו על הדרך את העוגה המיוחדת שלך ושתי צנצנות ריבת פטל, בקש בחיוך נרדם גל, שנמתח בחולצה מבד ישן. אורלי הביטה בו בתמיהה, לא מאמינה לאומץ הזה.
5מאי 2026 היום היה אחד מהימים שהשאירו חותם עמוק עלי, ולכן החלטתי לשים את המחשבות על הנייר. בבוקר, כשחיפשתי את מפתחות הדירה בכניסה, מצאתי דלת פתוחה ופתאום









