הסיפור הזה מסופר על ידי בחור ישראלי, משקפת מציאות של בית אבות, גן ילדים, ותרבות מקומית.
הילדות המאושרת של יאיר הסתיימה כשהיה בן חמש. אחד הימים ההורים שלו לא הגיעו לאסוף אותו מהגן. אחרי שהמדריכים פינו את כל הילדים, נותר רק הוא, יושב ליד השולחן ומצייר את עצמו, את אמא ואת אבא. הגננת, שמה רונית, נראתה מביטה בו ופעםפעם מנקה את לחיו במפית. לבסוף היא הלכה אליו, אחזה בו בחוזקה, חיבקה והסירה לו:
לא תדאג, יאיר, אפילו אם יקרה משהו, אתה צריך להיות חזק. מבין אותי? מבין, ילד?
אני רוצה לאמא, אמר בקול נימוסי.
עכשיו יגיעו דודך ודודתה. תצטרף אליהם, יאיר. שם יהיו הרבה ילדים, אל תבכה.
היא חיבקה אותו בפנים רטובות, ואז לקחה אותו בידו והובילה אל הרכב. כששאלנו מתי יוחזר לבתיו, נענה שההורים רחוקים, ולא יוכלו להגיע היום. יאיר נשאר בחדר משותף עם נערים אחרים במצב דומה. גם למחרת ולאחר יומיים הבאים, לא הגיע אף אחד. הילד היה מודאג מאוד ובכה בלילות עד שהופיעה חום.
אחר כך, דודה בתחליף, לבושה במעבה לבן, הגיעה והייתה לו שיחה רצינית אחרי שהחל להחלים. היא אמרה שהורים שלו עכשיו רחוקים, בשמים, ושהם לא יכולים לרדת אל פניו. אבל הם תמיד צופים בו, יודעים עליו, ולכן הוא צריך לנהוג יפה ולא לחלות, כדי שלא יכעיסו אותם.
יאיר לא האמין. הוא הביט לשמים ולא ראה שם אף אחד, רק ציפורים ועננים. הוא החליט למצוא אותם בכוחות עצמו. ראשית חקר את החצר בטיוליו. לבסוף מצא חור קטן מאחורי שיח, שבו היו מוטות בריח של גדר ברזל. הוא הצליח להחליק רק חלקית, ולכן החל לחפור בחול הרך ובחול המדבר שמולו. אחרי זמן קצר, במקום שבו המרווח בין המוטות היה הגדול ביותר, נוצר פתח.
הוא עבר דרכו ולפתע מצא את עצמו בחופשיות. הוא רץ מהר מהקיטור שעליו קראו המעון, כפי שהמתבגרים קראו לו. אבל הוא לא ידע היכן נמצא העיר, ולאט לאט הלך לאיבוד. הוא היה צריך למצוא את ביתו, אך כל הבתים נראו דומים.
בפינת הרחוב באה אישה שנראתה כמו אמא שלו חצאית מנוקדת, קיסת שיער בהירה.
אמא, קרא יאיר אליה.
היא לא שמעה ולא הסתובבה. הילד תפס אותה במרחק, ניגן אליה בקול חזק. היא חייכה, חיבקה והשתקפה אך זו לא הייתה אמא שלו.
במקביל, נוגה, בת עשרים, נישאה לוויטל, שהיה בחור חביב שהכירתה בריקוד קיץ פתאומי. הוא פנה אליה בעדינות והזמין אותה לריקוד איטי. שיחה זרימה בקלילות, והקשר ביניהם חזק. שלושה חודשים אחר כך נישאו. חיו יחד, אבל אחרי שלוש שנים נוגה גילתה שהיא אינה יכולה להרות. ויטל לא קיבל זאת, והיא המשיכה בטיפולים ובמבקרים במרפאות. לבסוף קיבלו שהילד לא יגיע אליהם. ויטל הציע לנוגה לאמץ ילד מבית יתומים.
נוגה, שאהבה את ויטל עד מאוד, חשבה על גירושין, למרות ששניהם היו בגיל של שלושים והיו עדיין צעירים. היא רצתה לאפשר לו להתחתן עם מישהי שתוכל למלא את חלומו. ויטל התעקש שלא יעזוב. היא תכננה תחבולה, הודיחה לו שהיא כבר לא אוהבת אותו ויש לה אהבה אחרת. ויטל לא האמין.
בלילה הבא היא לא חזרה הביתה. בבוקר חזרו בחשש, ריח היין והדוגמה הזכרית מילאו את האוויר. כשוויטל שאל מה קורה, היא רק אמרה: יש לי בעל חדש. ויטל קיבל את הגירושין.
כשיאיר קרא לנוגה, היא הייתה כבר במצב של גירושין מזה חודשיים, מרגישה עצובה, מתגעגעת לבעלה. פתאום ילד זר קרא לה אמא, ולבנה קפץ מצדו.
מה קורה, ילד? אתה איבדת את דרכך? שאלה נוגה ברוך.
מחפש את ההורים שלי, אמרו לי שהם בשמים, אבל אני לא מאמין, בכי יאיר.
בואי, אני גרה כאן קרוב, אשדרג אותך בעוגיות טעימות, רוצה? היא לקחה אותו ביד והם הלכו הביתה.
בבית, יאיר נבלה משני צדדי הפנים בעוגיות שקנתה נוגה בדרכה, ולשתה תה עם עלי חימב. הוא סיפר לה איך עבר, שהרבה ילדים גדולים לקחו ממנו ממתקים והקלו עליו בכינויי גזענות. נוגה חשה רחמים על הילד ושאלתה:
רוצה, יאיר? אני אביא אותך איתי, נחיה יחד. כשאתה תגדל תבין, ותפגוש את הוריך, אבל זה לא יקרה בקרוב.
יאיר חייך והסכים. נוגה התקשרה לבית יתומים והודיעה על מציאת הילד. היא עצמה הביאה אותו, שוחחה עם המדריכים כדי שישגיחו טוב יותר, וביקרה אותו כל יום, אך לא יכלה לקחת אותו לחיים שלה. היה לה עבודה, דירה, אבל לא היה בעל, ולכן היא לא יכלה לאמץ ילד לבד.
היא חיפשה פתרון נישואין מזויפים עם עמית לעבודה, סתיו, שנפרד זה עתה, למרות שמורלו של נשות רבות. הוא היה מומחה בתחום, והבטיח לכתוב לו אישורים.
סתיו, בתחילה היסס, אך קיבל בתנאי תשלום. נוגה חשה פגיעה עמוקה, אך נזכרה באהבתה לוויטל ולא רצתה להתיישב עם מישהו אחר.
הבוקר שבו היא באה לבקר את יאיר, ראתה חבורת כח תחת עיניו עקבות של חבורת גדולים שהכינה אותו שלא לדווח. המדריכים, במקום לעזור, סיפרו לנוגה על שיחה שהיו עם הילד. היא הבינה שהקושי יישאר.
היום הבא נוגה קיבלה הצעה של סתיו. שבת היא הכינה ארוחת ערב, לבשה שמלה אדומה, הציתה נרות והמתינה למזמין. היא הרגישה מרוגעת, אך הייתה מחויבת ליאיר.
פתאום נשמע צלצול דלת. היא נפתחה וראתה על פני הדלת את בעלה לשעבר, ויטל.
נוגה, אני חייב לדבר איתך, אמר הוא, כל הזמן שמרתי עליך, ולא ראיתי מישהו נכנס או יצא מביתך.
באותו רגע נפתח המעלית ויצא סתיו עם זר פרחים ובקבוק שמפניה ביד השנייה.
נוגה, הנה אני קרא ויטל.
וויטל הלך לחייך, כיווץ האגרופים שלו נתקף, הוא הסתובב ובא מהר קמרון.
ויטל, חכי, זאת לא מה שאת חושבת, אסביר לך, קראה נוגה בריצה, אבל ויטל קפץ לתאור לבקשתו ונסע ברכבת החשמלית.
נוגה חזרה הביתה בדמעות, שלחה את סתיו החוצה, ולבה נקרע על עתידו של יאיר.
שנתיים חלפו. יאיר עמד בגאווה בתור תלמיד בכיתה א’, לבוש בחליפה מחורזת וחולצה לבנה, והחזיק זר פרחים ענק למורה. הוריו והאחות הקטנה, מרים, הביאו אותו לבית הספר.
היא הייתה נוגה, ויטל וילד מאומץ נוסף במשפחה. סתיו לא היה כך נורא הוא פגש את ויטל והסביר לו את המצב. למחרת ויטל חזר לעבודה של נוגה, לקח אותה לבית האופק כדי להירשם, ולבסוף לקח את יאיר אליה.
היום הם ממשיכים לבקר את בית היתומים, מביאים מתנות וממתקים לילדים. מרים נלקחה מיד כשהיא נכנסה לבית.
אמא, אבא, מבטיחים שאלמד טוב, לחש יאיר בעדינות, מביט לשמים. אל תכעסו עלי שההורים שלי שונים, אני אוהב אותם, הם זמניים עד שאפגש עם ההורים האמיתיים שלי.
הוא כבר ידע שההורים שלו התאמצו בתאונת דרכים, הוא קבר אותם במקום קטן. אך בימי שישי היה הולך לבית הכנסת לשיעורי מנחה, והבין מהו השמים.
נוגה בתחילה סירבה לקבל את ויטל, והחליטה לנהוג על פי דימוי שלה, אבל גורלה נשא לה נישואין שנית עם ויטל. ובסופו של דבר כולם שמחו.
