גידי חזר מהציד כועס כמו צרעה בצנצנת. זרק את המגפיים בכניסה – אחד ימינה, אחד שמאלה. העיף את הג’קט על הקולב, החטיא, אפילו לא התכופף להרים. נכנס למטבח, התחיל לרעשן בקומקום.
נועה ישבה בחדר, גללה בטלפון. שמעה אותו מסתובב – בכבדות, בעצבנות, כל צעד כמו האשמה. הכלב הג’ינג’י, שוקי, שכב לרגליה עם הראש על הכפות. אוזניים למטה, זנב לא זז. הוא תמיד ידע כשהבעל במצב רוח כזה, והשתדל לא להתבלט.
– אז ככה, – גידי עמד במשקוף, ידיים על המותניים, כמו שעשה תמיד כשהיה מכריז על משהו סופי, לדעתו. – הכלב לא טוב לציד. טפיל, לא כלב. אימנתי אותו, אימנתי – שום תוצאה. ברווז נופל – הוא יושב. ארנבת עוברת – הוא מפהק. צריך להיפטר.
נועה הרימה את העיניים. הביטה בבעלה ברוגע, בתשומת לב, כמו שמסתכלים על מישהו שאמר משהו מאוד מטופש, אבל עדיין לא קלט.
– להיפטר? – חזרה, כאילו טועמת את המילה.
– נו, מה? להאכיל טפיל? כלב ציד צריך לצוד. והזה… – גידי הניף יד לכיוון שוקי, שנלחץ חזק יותר לרגל של נועה. – מחר אני לוקח אותו ליוסי, אולי יסכים לפנות. לא – אז זורק אותו בצומת.
“זורק אותו בצומת” – פה משהו נסדק אצל נועה.
היא קמה בשקט. שוקי מיד קם אחריה, מביט מלמטה בדאגה. נועה עברה ליד בעלה בכניסה, פתחה את הארון העליון והוציאה מזוודה – גדולה, כחולה, על גלגלים. אותה מזוודה שאיתה נסעו פעם לאילת, כשעוד נסעו למקומות ביחד.
גידי עקב אחריה במבט, אבל לא אמר כלום. חשב שהיא מתחילה סידור עונתי.
אבל נועה פתחה את חצי הארון של גידי.
חולצות – אחת, שתיים, שלוש, ארבע. בדיוק. תחתונים, גרביים – לכיס הצדדי. ג’ינס – אחד לשבת, אחד לעבודה. סווטשיר אפור, מתנה מהאמא. סכין גילוח מהאמבטיה. מברשת שיניים.
גידי הופיע בדלת חדר השינה וכמה שניות הביט בשקט. ואז קלט.
– מה את עושה?
– אורזת לך מזוודה, – ענתה נועה באותו טון שהיא אמרה “ארוחה על הכיריים” או “נגמר הלחם”.
– איזו מזוודה? בשביל מה?
– נו, אמרת שצריך להיפטר. אז אני נפטרת.
גידי מצמץ. ואז התיישב לאט על קצה המיטה, כאילו הרגליים בגדו בו.
– בגלל הכלב?
– לא בגלל הכלב. בגללך.
היא סגרה את הרוכסן והזדקפה. שוקי נכנס בשקט לחדר ונשכב בפתח, כמו שומר.
– אני אגיד לך, גידי, עכשיו שכבר התחלנו. אתה קורא לשוקי טפיל. לא יודע לצוד, אין תועלת. בוא נספור, למי פה באמת יש תועלת.
– נועה, נו, אל תתחילי.
– שוקי לא מביא ברווז, זה נכון. אבל הוא מברך אותי כל בוקר כאילו חזרתי מחצי שנה בחו”ל. שם כפה על הברך כשאני בוכה. ואני בוכה, גידי, הרבה. כי אתה חוזר מהעבודה – לטלוויזיה. מהציד – לספה. דיברת איתי בפעם האחרונה כשהחשבון חשמל היה גדול. שלושה משפטים רצוף – זה היה אירוע.
גידי פתח פה.
– את משווה אותי לכלב?
– לא משווה. קובעת עובדה. שוקי חי. מרגיש. אוהב. סתם, בלי אינטרס. לא איכפת לו אם אני רזה או שהכנתי מרק. איכפת לו שאני קיימת. אתה, גידי, מתי בפעם האחרונה שמחת שאני קיימת?
דממה בחדר נתלתה כמו כביסה על חבל – כבדה, רטובה, לא נוחה.
גידי הביט במזוודה. אחר כך באשתו. שוקי הרים ראש והביט בו בלי טינה, בלי כעס. פשוט הביט. כלבים לא יודעים לשמור טינה – הלב שלהם גדול מדי.
– לא התכוונתי ברצינות, – אמר גידי. – התחממתי. החבר’ה צחקו.
– החבר’ה צחקו. ואתה, כדי לא להתבייש מולם, החלטת לזרוק יצור חי. שבוטח בך. שרץ אליך כשאתה חוזר הביתה. והוא לא יודע שאתה עומד לזרוק אותו. הוא חושב שאתה טוב.
גידי שפשף את הפנים בידיים. הזיפים דקרו – לא התגלח יומיים בציד.
– ומה, המזוודה – זה רציני?
נועה שתקה. מחוץ לחלון דרורים רבו על העץ. המקרר רחש ושתק.
– רציני, גידי. העניין הוא לא שוקי. שוקי – הקש ששבר את גב הגמל. אתה ככה על יצור חי – “להיפטר”, “לזרוק בצומת”. ואם מחר אני לא ארצה לך – גם תיפטר ממני? תיקח לאמא – “לא מתאים, תקחי”?
– נו, הגזמת.
– אתה הגזמת. מזמן. הפסקת לראות שיש מסביבך אנשים חיים. אני חיה. שוקי חי. אנחנו לא כלים. לא רובה שאפשר למכור אם הוא יורה עקום. אנחנו משפחה. ומשפחה לא זורקים.
גידי ישב והרגיש משהו שלא הרגיש מזמן. פעם – הוא אמר, אשתו הסכימה. לא כי נועה חסרת אופי. היא ידעה לשתוק – בסבלנות, נשית. שמרה. החליקה. והוא התרגל לדבר כל מיני שטויות – ושום דבר לא קורה.
והנה – קורה.
שוקי ניגש לגידי ודחף אף רטוב לתוך היד. פשוט ניגש, כי ראה שבן אדם רע. וכשרע – צריך להיות קרוב. שוקי ידע את זה לא בשכל – בנשמה, בכל הגוף הג’ינג’י שלו.
גידי הביט בכלב. על האף הרטוב, העיניים החומות, הזנב שהתנועע בביישנות – נו, מה, שלום?
ופתאום זה נגע בו. לא עד דמעות – גבר זה גבר. אבל משהו התהפך בפנים, כמו סירה על גל – שפריץ, ואתה כבר בצד השני.
– נועה. תכניסי את המזוודה.
– בשביל מה?
– כי, – הוא ליטף את ראשו של שוקי, – אני טיפש.
– את זה אני יודעת. השאלה אם אתה טיפש שלומד, או טיפש שדופקים לו על הראש ולא נכנס.
גידי חייך במרירות. אפילו עכשיו – ידעה.
– לומד. סליחה. על שוקי. ועל הכל.
נועה ניגשה למזוודה, פתחה. הוציאה את סכין הגילוח, המברשת, שמה על השידה.
– את החולצות תולה לבד.
גידי הנהן. התכופף לשוקי וגירד מאחורי האוזן.
– נו, טפיל, – הקול שלו רעד קצת. – נמשיך לחיות?
שוקי כישכש בזנב כל כך חזק שכמעט הפיל את המנורה. קפץ, ליקק אותו באף. התיישב והביט על שניהם במבט שקיים רק אצל כלבים: אושר מוחלט, שלא מגיע לו.
בציד הבא גידי נסע בלי שוקי. חזר עם שני ברווזים ושקית חטיפים מהשוק.
– למי זה? – שאלה נועה, למרות שידעה.
– לטפיל, – גמגם גידי. וחייך.
ואת המזוודה נועה החזירה לארון העליון. אבל לא עמוק. ככה שאפשר להוציא.
למקרה הצורך.
