שאול חזר הביתה באותו ליל רביעי בשעה שמונה, עייף אחרי יום משלוחים שלא נגמר. הוא עובד שליחויות עם קטנוע, ואת הקטנוע הזה הוא עצמו קנה, מיד שנייה, לפני שנתיים. אני, אבנר, גר שתי קומות מתחתיו באותו בניין ברחוב ארלוזורוב בחולון, ואת מה שקרה אחר כך אני יודע לא מפני שהוא סיפר לי, אלא מפני שהדלת שלו הייתה פתוחה והוא לא הבחין בי במדרגות.
הוא נכנס, לא הוריד נעליים, ועמד בפתח המטבח. אשתו, מיכל, עמדה ליד הכיור וערבבה צבע בקערת פלסטיק – היא עובדת בקוסמטיקה, בעיקר גבות ושפתיים, בחדר הקטן שהם מסרגרים מהסלון בשעות אחר הצהריים. היא לבשה חלוק ישן, השיער אסוף ברישול בעזרת שתי סיכות.
"צריך לדבר," הוא אמר.
"מה קרה עם הקטנוע?" היא שאלה, מניחה את המברשת על קצה הקערה.
"לא עם הקטנוע. איתנו. אני מתגרש, מיכל. אני מגיש תביעה בשבוע הבא. נמאס לי להיות שותף לדירה בלי להיות שותף לחיים."
אני עמדתי במדרגה השנייה מהקומה שלהם, עם שקית ירקות מהשוק שבצאלח א-דין, ושמעתי את זה דרך הדלת הפתוחה. חשבתי ללכת, אבל רגליים שלי נשארו שם רגע אחד יותר מהנדרש.
מיכל לא זרקה שום דבר, לא בכתה. היא כיבתה את הברז שטפטף, ניגבה ידיים במגבת, ואמרה בקול שקט:
"תודה, שאול. באמת, תודה. הגעת בדיוק בזמן."
היה שם שקט שאפשר למדוד אותו. אחר כך הוא שאל "מה זאת אומרת תודה", וקולו עלה מעלה אחת. היא לא ענתה לו. אמרה שהיא צריכה להתכונן ליציאה, כי יש לה לקוחה בשמונה וחצי, ועברה לידו במעבר הצר.
אני ירדתי במדרגות. חשבתי שזה עניין שלא נוגע לי.
מה שידעתי, כי מיכל סיפרה לאשתי שלי חודשים אחר כך, זה שהתביעה שהוא הגיש לא תפסה אותה לא מוכנה בשום צורה. שאול חשב שהוא מפציע לתוך חיים של אישה שתלויה בו כלכלית ונפשית. בעצם הוא נכנס לתוך תוכנית שהיא כבר סגרה. שלושה ימים לפני אותו רביעי, ביום ראשון, מיכל חתמה חוזה שכירות על חדר בקומת קרקע בבית פרטי בשכונת יד אליהו, שישמש כחדר טיפולים משלה, בלי להיות תלויה בפינה בסלון. שלושים ואחד אלף שקל חיסכון, שנצברו במשך שנה וחצי מלקוחות שהיא לא דיווחה עליהן לשאול, כי הוא תמיד לגלג על זה ש"גבות זה לא עסק, זה תחביב".
היא תכננה לספר לו בעצמה, בסוף אותו שבוע, אחרי שתפתח את המקום. הוא הקדים אותה בשלושה ימים בלבד.
כחודש אחרי זה שאול עבר לדירה שכורה ברחוב סוקולוב עם בחורה בשם קרן, מניקוריסטית שהכיר דרך לקוחה שהסיע. היא דיברה הרבה על "מיתוג עצמי" ועל "שכבת פרימיום". לא בישלה, לא שטפה כלים, ואת המשכורת שלה היא הוציאה בשבוע הראשון על טיפולי שיער. שאול נשאר עם כל החשבונות – שכר דירה, חשמל, הביטוח על הקטנוע, ועוד אשראי שהוא פתח כדי "לשדרג רמה". עבד שתים עשרה שעות ביום, והגיע בסוף החודש בלי שקל.
אני יודע את החלק הזה כי פגשתי אותו, במקרה, בתחנת הדלק ברחוב השלושה, כשבא למלא את הקטנוע. הוא היה רזה יותר, עם עיניים אדומות מעייפות, ושאל אותי לשלום כמו מישהו שמנסה להיזכר מאיפה הוא מכיר אותי.
"איך מיכל?" הוא שאל, כאילו בלי כוונה.
"לא דיברתי איתה הרבה," עניתי. זה היה נכון בערך.
הוא ליווה אותי לקופה, שילם על הדלק בכרטיס שסירב פעמיים, ואמר, יותר לעצמו מאשר לי: "היא פתחה משהו ביד אליהו. ראיתי בפייסבוק."
לא הגבתי. הוא לא חיכה לתשובה.
שבועיים אחר כך, אשתי חזרה מהקוסמטיקאית – לא ממיכל, ממישהי אחרת בשכונה – וסיפרה לי שראתה סטורי של מיכל: חדר לבן עם תאורת טבעת, מדפים מסודרים עם אבקות הלבנה ופיגמנטים, ותעודה ממסגרת ישראלית לטכניקת "פדרה ברואו" תלויה על הקיר. מתחת לתעודה היה תאריך: לפני עשרה חודשים. שנה קודם לכן היא עשתה קורס מתקדם בטיפולי עור בבית ספר בבני ברק, ושילמה עליו משכורת וחצי.
שאול לא ידע כלום מזה. הוא חי עם אישה שלוש שנים בלי לדעת שהיא לומדת בלילות אחרי שהוא נרדם.
בחורף, קרן עזבה אותו. בדיוק כמו שהוא יצא ממיכל – בלי דרמה, רק יבשה: "אתה עייף כל הזמן, בלי כסף, ובלי שום דבר שמעניין אותי. חשבתי שאתה מישהו אחר." הוא ישב לבד בדירה בסוקולוב, עם שכר דירה שהוא לא יכול לשלם, ועם תחושה מוכרת לו מהצד השני.
יום שלישי אחד, בשעה ארבע אחר הצהריים, שאול הגיע לחדר הטיפולים ביד אליהו. אני יודע את הפרטים האלה כי מיכל סיפרה אותם לאשתי, ואשתי סיפרה לי, ואני מוסיף רק את מה שראיתי אני עצמי כשעברתי שם במקרה באותו יום – כי יש לי לקוח קבוע לתיקון מחשבים ברחוב הסמוך, ועצרתי להסתכל בחלון.
הוא עמד בחוץ עם זר ורדים לבנים, קטן, מהקיוסק שבפינה. דרך הווילון הדק ראיתי אותו מתנדנד על הרגליים, כמו מי שלא בטוח אם להיכנס. בסוף הוא נכנס.
מיכל יצאה מהחדר הפנימי, עם סינר שחור וידיים נקיות מצבע. היא לא נראתה מופתעת יותר משניה-שתיים.
"שאול. מה קרה?"
"באתי לברך אותך. ראיתי… שיש לך מקום משלך. זה לך," הוא הגיש את הזר.
היא קיבלה אותו, הניחה אותו בכיור הקטן שבפינה, ואמרה שיש לה עשרים דקות לפני לקוחה. הוא ביקש לשבת רגע, לדבר. היא הסכימה, ישבה מול דלפק הכסף הקטן שעמד בכניסה, הוא על כיסא מתקפל.
הוא דיבר מהר. על קרן שעזבה, על זה שהוא "הבין הכל", על עשר שנות נישואין שלא צריך לזרוק כך, על זה שהוא גאה בה, שהוא מוכן לבוא ולעבוד איתה בקבלת לקוחות, בהזמנת סחורה, בכל מה שתצטרך.
מיכל שמעה אותו בלי לקטוע. אחר כך אמרה:
"אתה זוכר מה אמרתי לך באותו ערב, במטבח?"
"זוכר. 'תודה'. חשבתי שזה היסטריה, שוק."
"זה לא היה שוק."
היא פתחה את המגירה מתחת לדלפק, הוציאה תיקיית ניילון שקופה, ומתוכה דף אחד – חוזה השכירות של החדר הזה. תאריך בפינה העליונה: יום ראשון, שלושה ימים לפני הערב שבו הוא הודיע לה על הגירושים.
"חתמתי על זה ביום ראשון. אתה דיברת ביום רביעי. תכננתי לספר לך בסוף השבוע, אחרי שהייתי פותחת. היה לי שלושים ואחד אלף שקל שחסכתי בלי שתדע, כי אתה חשבת שזה 'תחביב'. חיפשתי את המקום הזה ארבעה חודשים."
היא קיפלה את הדף בחזרה לתיקייה.
"לא רציתי לפגוע בך. דחיתי את השיחה הזאת חודש שלם, כי הרגשתי אשמה שאני עוזבת בן אדם שחייתי איתו עשר שנים. ואז באת אתה, לפני שהספקתי, ואמרת לי מילה-במילה את מה שאני רציתי להגיד לך. חסכת לי את זה. זאת הייתה ה'תודה'."
שאול שתק. הוא הביט בדלפק, בתיקייה שחזרה למגירה, בזר הוורדים שעומד בכיור בלי מים.
"אז אין דרך חזרה," הוא אמר, לא כשאלה.
"אין. יש לך חיים משלך, לי יש פה," היא עמדה, הסינר עדיין קשור מאחור. "תצטרך ללכת, הלקוחה שלי מגיעה."
הוא קם, לא מצא מה להגיד, ויצא מהחדר לרחוב, לגשם הדק שהתחיל לרדת. ראיתי אותו דרך החלון עומד רגע מול הכניסה, ואז הולך לכיוון התחנה המרכזית הישנה, בלי קטנוע – הוא מכר אותו חודש קודם לכן כדי לשלם את חוב האשראי.
מיכל נשארה בפנים. הזר נשאר בכיור, בלי מים, עד שהלקוחה הבאה שלה הגיעה וביקשה ממנה לזרוק אותו, כי הוא תפס מקום על השולחן שבו היא מניחה את הכלים.
