יום חמישי, שש ושתיים דקות. הפלאפון רעד על השולחן במטבח, באותו מקום שבו השארתי אותו חצי שעה קודם. לא היה לי צורך להסתכל במסך כדי לדעת מי כתב. ידעתי בדיוק מה הוא כתב. וידעתי שבעוד ארבעים שניה אעביר לו את הכסף, בדיוק כמו בחמישים ושניים ימי החמישי הקודמים.
רק שהחמישי הזה היה השני באוקטובר. יום ההולדת שלי. ובפעם הזאת – לא עניתי מיד. הנחתי את הטלפון עם המסך למטה וחזרתי לקלף תפוחי אדמה. בסיר התבשל מרק עוף עם קניידלך, כזה שאני מכינה לעצמי רק ביום הולדת, לא מרק רגיל של יום שישי. שישים ושבע.
שש שנים בפנסיה אחרי שלושים ואחת שנה בתפקיד מזכירת מחלקה בבית חולים איכילוב. בעלי שלמה נפטר לפני חמש שנים, הבת שלי מיכל גרה עם המשפחה שלה בראשון לציון, והבן אבי בצד השני של העיר, מה שבפועל אומר שראיתי אותם בחגים ובכל מצב שבו היה צריך לחתום על משהו.
היו לי חמישה נכדים. אבל רק אחד כתב. איתמר, הבן של מיכל, בן חמש עשרה. זה התחיל לפני שנה, בספטמבר שעבר. איתמר כתב: "סבתא, תעבירי לי קצת לרב-קו? אני צריך להגיע לאימון כדורסל ולאמא אין עודף". העברתי לו עשרים שקל בביט.
ביום שלמחרת מיכל התקשרה, אבל לא הזכירה שום אימון כדורסל ולא שום רב-קו. לא שאלתי. חשבתי – הילד בן חמש עשרה, אולי לא רצה לספר לאמא, היה צריך משהו לעצמו. דבר נורמלי.
בשבוע שלאחר מכן הגיעה הודעה: "סבתא, תעבירי ביט? אחזיר מהכיס". מאה חמישים שקל. ואז עוד אחת. ועוד. תמיד ביום חמישי, תמיד בסביבות שש, תמיד אותו ניסוח. בחודש הראשון חשבתי שהוא באמת יחזיר. אחר כך הפסקתי לספור.
הפנסיה שלי לא היתה גדולה. חצי הולך על תרופות, ארנונה וחשבונות. ממה שנשאר, יכולתי להפריש מעט. אבל מאה חמישים שקל בשבוע – זה איכשהו עבר. מפני שאיתמר כתב. אתם מבינים? הוא היחיד שכתב. לא בחגים, לא ביום הולדת שלי, לא פעם ברבעון עם "מה קורה סבתא" מתוך הרגל. הוא כתב כל שבוע. בקביעות. יום חמישי, שש. כמו שעון.
האם ידעתי שזה רק עבור הכסף? ידעתי. איפשהו בפנים, מתחת לצלעות, הרגשתי את זה מזמן. אבל אמרתי לעצמי שזה לא משנה. שהקשר הוא העיקר. שאולי בדרך הוא חושב עליי. שכמה מילים על המסך – "תודה סבתא, את הכי טובה" – זה יותר מעסקה.
חברה שלי, נורית, שאיתה הלכתי לשיעור פילאטיס במתנ"ס, אמרה לי פעם על כוס תה: "לוסי, הוא חולב אותך כמו פרה. את רואה את זה?"
"אל תדברי כך" – עניתי בחריפות שלא התכוונתי לה. "יש לו צרכים. בן עשרה. את את הנכדים שלך רואה אחת לחצי שנה, אז אל תחנכי אותי."
נורית חתכה את השפתיים ולא חזרה לנושא. אבל אני חזרתי. בראש, בלילה, כשלא הצלחתי להירדם. חשבתי. מאה חמישים כפול חמישים ושתיים. קרוב לשמונת אלפים שקל בשנה. בשבילי זה היה סכום. בשביל מיכל ובעלה דני, ששניהם עובדים ונוסעים ברכב חדש – זה היה כסף קטן. אבל לא הם ביקשו. איתמר ביקש.
ואז הגיע יום חמישי ההוא. השני באוקטובר. בבוקר קמתי מוקדם יותר מהרגיל כי רציתי לעשות לעצמי יום הולדת מכובד. מרק עוף עם קניידלך, סלט גזר עם תפוח, ולקינוח עוגת גבינה קרה, זאת עם הפודינג, לפי המתכון של אמא שלי. שלמה היה אומר שבגלל העוגה הזאת בלבד היה שווה להתחתן איתי. ואז קורץ ומוסיף: "טוב, אולי עוד משני סיבות". התגעגעתי לקריצה הזאת.
עד הצהריים חיכיתי לשיחה ממיכל. היא לא התקשרה. גם אבי לא. שלחתי הודעה לשניהם: "תודה על הברכות" עם סימן שאלה. מיכל ענתה בשתיים: "אמאאא!!! מזל טוב!!! שכחתי לגמרי, אצלנו בעבודה ספירת מלאי. אני אתקשר בערב!!!" שלושה סימני קריאה בסוף כל משפט, כאילו כמות הסימנים מחליפה זכרון. אבי לא ענה בכלל.
התיישבתי לשולחן מוכן לאדם אחד. מפה עם פרחים קטנים, מפית, הצלחת של אמא שלי – זאת עם הציור הכחול שנשארה לי ממנה. המרק אדה. הייתי לבד והיה לי טוב. זאת אומרת – לא היה טוב, אבל הייתי רגילה לזה.
ואז, בשש ואחת, רעד הטלפון. איתמר. כמובן.
"סבתא, תעבירי ביט? אחזיר מהכיס 😊" בלי "מזל טוב". בלי "יום הולדת שמח". אפילו לא העתק-הדבק המכני מברכות מוכנות שאנשים שולחים בוואטסאפ. כלום. רק ביט.
ישבתי עם הטלפון ביד והבטתי בחיוך הזה בסוף ההודעה. הפרצוף הצהוב העגול שמחייך. במשך שנה קניתי לעצמי את החיוך הזה במאה חמישים שקל בשבוע.
האצבעות שלי רעדו כשכתבתי תשובה. מחקתי שלוש גרסות. הראשונה היתה חדה מדי. השנייה – עלובה מדי. בשלישית ניסיתי לצחוק מהמצב ויצא עוד יותר גרוע. בסוף כתבתי:
"איתמר, היום יום ההולדת שלי. ידעת?"
שלוש דקות של שקט. ואז:
"סורי סבתא!! מזל טוב!!! 🎂 אז תעבירי?"
נורית היתה צודקת. ידעתי את זה מזמן, אבל הייתי צריכה את המשפט הזה כדי להפסיק לשקר לעצמי. "סורי סבתא, אז תעבירי?" – חמש מילים ואימוג'י עוגה. בשביל זה הייתי שווה.
לא העברתי כסף. בפעם הראשונה בשנה. לא ענתי. הנחתי את הטלפון, אכלתי מנה מהעוגה ושטפתי כלים. אחר כך התיישבתי בכורסה של שלמה – זאת המשופשפת, עם משענות הידיים שנשחקו עד לבד בהיר – והדלקתי את הטלוויזיה. שידרו תכנית על גינון.
בשבת בבוקר כתבה מיכל. לא "מה שלומך אמא" – ישר: "אמא, למה לא העברת לאיתמר כסף? הוא התקשר אליי עצבני שאת לא עונה לו". חייגתי לבת שלי.
"מיכל, ידעת שהוא מבקש ממני כסף כל שבוע?" שקט. ממושך.
"איזה כסף?" – אמרה בסוף, אבל בטון הזה שבו דיברה כשהיתה ילדה ושברה אגרטל וניסתה להדביק אותו לפני שאחזור. "יום חמישי, שש, מאה חמישים שקל. במשך שנה. ידעת או לא?"
שוב שקט. ואז אנחה. והאנחה הזאת אמרה לי יותר מכל המילים שהיתה מצליחה להוציא מעצמה.
"אמא, הוא ילד. אל תעשי דרמה. את מתייחסת לזה כאילו זה טרגדיה, והוא פשוט…"
"פשוט מה?"
"נו, הוא יודע שסבתא לא תגיד לא."
הנחתי את השפופרת. לא טרקתי אותה, לא זרקתי, פשוט לחצתי על הכפתור האדום והנחתי את הטלפון על השולחנון. לצידו עמדה מסגרת עם תמונה של איתמר מהבר מצווה – לבוש חגיגי, עיניים רחבות, אוחז בידיים את הטלית כאילו חשש שתיפול לו.
ביום חמישי הבא, בשש, הטלפון רעד. איתמר. אותה הודעה, מילה במילה. כאילו שום דבר לא קרה. עניתי: "לא אעביר. אבל אם תרצה, בוא ביום שישי לעוגת גבינה. אכין עם פודינג, כזאת שאתה אוהב."
הוא קרא בשש ושלוש. לא ענה. עברו שבועיים. שלושה. ימי חמישי הגיעו וחלפו בלי רטט בטלפון. השקט, שלו – כמו שחשבתי – הייתי מורגלת, התחיל לקבל מרקם אחר. חד יותר. כי להיות בודדה ולא לדעת זה דבר אחד, ולדעת בדיוק כמה עלה הקשר ומה קורה כשמפסיקים לשלם – זה דבר אחר.
ערב אחד, לפני השינה, תפסתי את עצמי מחזיקה את הטלפון וגוללת את השיחה שלנו. חמישים ושתיים פעמים "תעבירי ביט" וחמישים ושתיים פעמים "תודה סבתא". גללתי וגללתי, מחפשת משהו יותר. שאלה אחת על הבריאות, "מה נשמע" אחד, תמונה מטופשת אחת עם חתול או מבית הספר.
לא היה.
עכשיו נובמבר. יום חמישי. אני יושבת במרפסת, כי הערבים עדיין נעימים בתל אביב בשעה הזאת. על הברכיים שלי מונח הטלפון. השעה שש. הוא לא רועד. אבל השולחנון ליד מוכן לאדם אחד, עוגת הגבינה מצטננת על השיש, ואת השיחה שלנו עדיין לא מחקתי.
לא ידעתי אם הוא יכתוב עוד. לא ידעתי אם אני רוצה שיכתוב. ידעתי רק שאם יכתוב – הפעם אקרא בעיון. ושאם יהיה שם רק "תעבירי ביט" – אענה אותו דבר שעניתי בפעם האחרונה.
וכך קרה. בעשרים בנובמבר, יום שישי, השעה שש ושתיים דקות, המסך נדלק: "סבתא, תעבירי ביט? אחזיר מהכיס".
לא חיכיתי. פתחתי את אפליקציית הבנק, לא כדי להעביר – כדי לסגור. לחצתי על "הרשאות קבועות", מצאתי את השורה הישנה שהגדרתי לפני שנה בשביל ההעברות הקלות אליו, ומחקתי אותה. אחר כך הקלדתי תשובה אחת ואחרונה:
"לא אעביר יותר, איתמר. לא היום ולא בשבוע הבא. אבל השולחן שלי פתוח כל יום שישי, ועליו יש עוגה. תחליט מה שווה לך יותר."
שלחתי, הנחתי את הטלפון על השולחנון, ליד התמונה מהבר מצווה, והלכתי להוציא את העוגה מהמקרר. בחוץ נבח כלב של השכנים מהקומה השנייה, כמו כל ערב שישי. לא חיכיתי לתשובה. לא בדקתי אם הוא קרא.
הטלפון לא רעד שוב באותו ערב. גם לא בשבוע שלאחר מכן. אבל בשבוע השלישי, ביום שישי, בחמש וחצי – חצי שעה לפני הזמן הקבוע – נשמעה נקישה בדלת. איתמר עמד במסדרון, בלי הודעת ביט בכיס, עם קופסת שוקולד זולה שקנה לבד בכסף שלו. לא אמר הרבה. אמר רק "הביאו אותי לפה הרגליים". התיישב לשולחן, ואני חתכתי לו פרוסה גדולה מהעוגה, בלי לשאול שום דבר, בלי לבדוק בטלפון אם מישהו מעביר לו משהו.
