בווילה בהרצליה פיתוח, בקומה התחתונה, שני שוטרים החזיקו את מיכל ברוכמן בזרועות, האזיקים כבר סגורים על פרקי הידיים שלה. היא עבדה אצל משפחת אדרי שלוש שנים, עוד מהרגע שהגיעה מעכו לחפש עבודה בתל אביב ונתקעה, בסוף, בבית הזה בהרצליה.
"את עצורה בחשד לגניבת התכשיטים," אמר השוטר הבכיר, בלי להרים את הקול, כאילו זה היה משפט שהוא אומר כל יום.
מיכל לא ענתה. היא רק הביטה בריצוף השיש הלבן, כי הידיים שלה היו כבולות ואי אפשר היה לנגב את הדמעות. גברת אדרי עמדה בפתח הסלון, לבושה בחליפת משי שמנפנפת, הידיים משוכלות על החזה, והבעה שאי אפשר לקרוא לה שום דבר חוץ מ"זה לא העניין שלי".
"תפתחו לי, בבקשה," מיכל לחשה, "אני לא לקחתי כלום. אני נשבעת באמא שלי."
אף אחד לא הסתכל עליה. השוטר השני כבר כתב משהו בפנקס, בלי להרים את העיניים.
ואז, מהפינה של הסלון, איתי, הבן של גברת אדרי, בן שבע, בפיג'מה עם דינוזאורים, קם מהספה שעליה ישב כל הזמן הזה בלי שאף אחד ישים לב אליו.
"אמא החביאה אותם מתחת למיטה שלה," הוא אמר. פשוט ככה. לא בכה, לא צעק. אמר את זה כמו שילד אומר שראה חתול על העץ.
השוטר עם הפנקס הרים את הראש.
"מה אמרת, ילד?"
"התכשיטים. של סבתא. ראיתי את אמא שמה אותם בקופסה הכחולה, מתחת למיטה, ליד הארגז של הנעליים."
גברת אדרי צחקה, צחוק קצר וגבוה מדי בשביל להיות אמיתי.
"הוא ילד, הוא מבלבל חלומות עם—"
"איזו קופסה כחולה?" שאל השוטר הבכיר, והוא כבר לא היה רשמי, הוא היה סקרן.
"זאת שסבתא שלחה מאיטליה. עם הפרפר על המכסה."
המשפחה הזו קיבלה חבילה מאיטליה לפני חודשיים, זה ידוע, זה כתוב איפשהו בטלפון, אפשר לבדוק. השוטר השני כבר זז לכיוון המדרגות.
"גברתי, נצטרך לבדוק את החדר שלך."
"זה מגוחך," אמרה גברת אדרי, אבל הקול שלה כבר לא היה יציב. "אתם מאמינים לילד של שבע ולא לי?"
"אנחנו מאמינים למה שנמצא," אמר השוטר, וכבר עלה במדרגות.
מיכל, עדיין באזיקים, הרימה את הראש לאט. היא לא אמרה כלום. היא רק הסתכלה באיתי, שחזר לשבת על הספה ולקח משם בובת דינוזאור קטנה, כאילו שום דבר לא קרה.
חמש דקות אחר כך השוטר ירד עם הקופסה הכחולה. הפרפר על המכסה היה קצת מקומט בצד אחד. בפנים, שרשרת הזהב של הסבתא, הטבעת עם האבן הירוקה, והעגילים שגברת אדרי טענה שנעלמו "בטח כשהעובדת ניקתה את חדר האמבטיה".
"תורידו לה את האזיקים," אמר השוטר הבכיר, מצביע על מיכל.
מיכל שפשפה את פרקי הידיים, ולא בכתה יותר. היא פשוט נשמה, ארוך, כאילו האוויר הזה היה הראשון שלה אחרי שלוש שעות.
גברת אדרי ניסתה עוד פעם. "זה היה בשביל הביטוח, זה לא מה שזה נראה—"
אבל אף אחד כבר לא הקשיב לה. השוטר השני הוציא פנקס אחר, הפעם כדי לרשום את הפרטים שלה.
מיכל לא חיכתה לשמוע את ההמשך. היא הלכה לחדר הקטן שלה בקצה המסדרון, לקחה את התרמיל שהביאה מעכו לפני שלוש שנים, ומילאה אותו תוך שבע דקות — זה כל מה שהיה לה. על השולחן במטבח היא השאירה פתק קטן בשביל איתי: "תודה, חמוד". היא לא חיכתה למשכורת של החודש, שמונת אלפים ומאתיים שקל, ולא ביקשה פיצוי. ביקשה רק דבר אחד מהשוטר, לפני שיצאה בדלת: עותק של הדוח המשטרתי, בשביל שאף אחד, אף פעם, לא יוכל להגיד שוב שהיא זאת שגנבה.
