חנה ורפאל. בית בחולון. שלוש חדרים שנשארו לחנה מהסבתא. חתולה בשם פופיק, שנמצאה בפארק וולפסון.
חנה הלכה מבית אמה לעבר הרחוב סוקולוב ושלה, והרגישה איך בתוכה תופח משהו כבד. לא פחד, לא תחושת רעה מתקרבת – סתם שקט כבד בחזה, כמו לפני בחינה שלא התכוננה אליה. היא האיצה את הצעד, אף על פי שבבית לא חיכה לה אף אחד בשעה מסוימת. רפאל חזר ממשרד עורכי הדין שלו בדרך כלל לא לפני שמונה.
"תתעייפי ממנו," אמרה האם לפני אחת עשרה שנה, כשחנה הודיעה על החתונה. את האם קראו בתיה, היא ניהלה מאפייה קטנה ברחוב סוקולוב והבינה באנשים מהר יותר מאשר בבצק לחלה.
"אמא, למה את אומרת דברים כאלה? את לא מכירה אותו בכלל."
"העיניים שלו קרות. ראיתי כאלה."
חנה רק נחרה בבוז. איזה עיניים קרות, עיניים חומות רגילות, שום דבר מיוחד. היא היתה בת עשרים ושש, עבדה כמזכירה בחברת ביטוח, ורפאל – גבוה, עורך דין מקרקעין עם משכורת טובה – נראה לה כמו מתת שמים, שאחריה החיים האמיתיים שלה כבר יתחילו.
את החתונה עשו באולם בבת ים, את ירח הדבש העבירו בכרתים, ואחר כך עברו לדירה של חנה בחולון – אותה דירה, שלושה חדרים, של הסבתא, עם מרפסת מול תחנת אוטובוס. עברו דווקא לשם, ולא לדירה השכורה של רפאל בראשון לציון, כי זה היה הגיוני יותר מצד הכסף.
בשנתיים הראשונות חנה עמלה להוכיח לאמה שהיא טעתה.
"רפי קנה לי טבעת עם אופל אמיתי, את מבינה?"
"אופל לא מביא מזל," ניענעה בתיה בראשה.
"אמא, שתהיי שמחה בשבילי פעם אחת לפחות."
"יש לי הרגשה לא טובה, חנהל'ה."
השנתיים עברו מהר – חופשות, ארוחות שבת בבית ההורים של רפאל בפתח תקווה, קניות בקניון עזריאלי. כסף היה בשפע: רפאל הרוויח יפה, חנה לא עבדה – הבעל עצמו הציע את זה עוד בחתונה.
"אישה צריכה לבנות בית, ובעל צריך להביא פרנסה," אהב לחזור על המשפט הזה בארוחת ערב, כשהוא מוזג לעצמו עוד כוס יין.
חנה הסכימה. ניקתה, בישלה, קישטה את המרפסת בעציצי בזיליקום. אבל אחרי שנתיים משהו בתוכה התחיל להצטופף, כמו במטבח בלי חלון. היא סיימה בזמנו קורס עיצוב גרפי בשנקר – ולא עבדה אפילו יום אחד במקצוע.
"רפי, אני רוצה למצוא עבודה. כמעצבת."
"למה? הכסף לא מספיק לך?"
"לא בכסף העניין."
"אז במה?" הוא הניח את המזלג. "במשפחה עובד הגבר. האישה…"
"כן כן, בונה בית ומבשלת." חנה חייכה בעצב. "אני רק רוצה לעשות משהו משלי. לדבר עם אנשים, לא רק עם מכונת הכביסה."
הצעקות באותו ערב היו הראשונות בשנתיים נישואים. רפאל צעק כך שהשכנה מהקומה הרביעית דפקה על הקיר. הוא לא שבר כלים, לא תפס אותה בזרועות – אבל בחר מילים שהכאיבו הרבה יותר זמן מכל מכה. חנה ישבה, מתכווצת לתוך גב הכיסא, ולא הבינה: מה היא בכלל אמרה? רק רצתה לעבוד.
מהערב ההוא ואילך נבקע בזוגיות שלהם סדק. קטן, כמעט בלתי נראה. אבל סדקים, אם לא סותמים אותם בזמן, גדלים.
חנה בכל זאת מצאה עבודה – במחלקת הפרסום של הוצאת ספרים בתל אביב, במשכורת שלישית מזו של בעלה, אבל עבודה שהיתה שלה בלבד. רפאל בתגובה הפסיק לקנות לה מתנות. לחלוטין. חשב שהיא תתפכח. חנה לא כל כך הצטערה – בתוך שנה הפכה למנהלת צוות קטן, חידשה את הארון שלה, עזרה לאמה לשפץ את המאפייה.
היא נסחפה כך לתוך החיים החדשים, שלא שמה לב איך בעלה הפך לאיש זר בבית שלו עצמו. רפאל הלך עצוב, דיבר במשפטים קצרים, הביט הצידה.
"בינך לבין רפי הכל בסדר?" שאלה בתיה בכל שבת.
"הכל בסדר, אמא."
לומר את האמת לא היה שום טעם – לאמה היה כבר לחץ דם לא יציב, הרופא אסר עליה להתרגש. ובכלל, מה בעצם היתה האמת? סתם הבעל השתנה. זה לא סיבה לפאניקה.
ואז היה אותו היום בפארק וולפסון, כששק פלסטיק "רץ" לקראת חנה על השביל – לא התגלגל מהרוח, אלא ממש רץ, כמו חיה. בפנים היה גור חתולים, אפור, עם אוזן לבנה אחת. חנה הביטה בעיניו המבועתות והבינה שהתאהבה – כך בלי משים ובחוזקה, שהיא עצמה התפלאה.
"רפי, תראה את מי מצאתי!" היא הראתה את החתול לבעלה ישר מהסף, עדיין במעיל.
"למה הבאת אותו?"
"זה חתול, רפי."
"אני רואה שחתול. יקרע טפטים, יהרוס רהיטים. אני מתנגד לחיות בבית."
"אתה מציע לזרוק אותה בחזרה לרחוב?"
"בדיוק."
חנה הביטה בבעלה ולא הכירה בו את האדם שלפני אחת עשרה שנה קרא לה "הבחורה היפה ביותר בחוף בת ים". קודם עבודה לא התיר, עכשיו גם חתולה לא.
"לא. פופיק נשארת איתנו."
"גם שם כבר מצאת לה. בטח."
הצעקות באותו ערב היו קשות במיוחד – רפאל אמר לראשונה בקול את מה שככל הנראה הצטבר בו שנים: שהיא השתנתה, שהפכה ל"לא האישה שהוא נשא", שהוא נמאס לו להגיע לבית ולמצוא פרווה על הספה ואישה שמתעכבת תמיד עם ארוחת הערב בגלל "איזה מאקטים". חנה שתקה, מהדקת אל חזה את החתול הרועד, ובפעם הראשונה ממש נבהלה – לא מהצעקות, אלא מהריקנות שנפתחה ביניהם בבת אחת.
דווקא אז, בדרך מבית אמה לביתה, יומיים אחרי השיחה הזאת, היא הרגישה את אותה תחושה כבדה. היא עלתה לקומה השלישית, פתחה את הדלת – ומיד ראתה את המזוודה של רפאל במבואה, סגורה ברוכסן.
"אני עוזב," אמר הוא, בלי להביט בה. "עובר לדורית."
דורית – קולגה ממשרדו, שאיתה בחצי השנה האחרונה הוא "התעכב בפגישות". חנה שמעה את השם הזה לראשונה, אבל צירפה שניים ועוד שניים בתוך שנייה.
"ומזמן?" היא רק שאלה.
"חצי שנה. אולי יותר. לא משנה עוד."
"זה משנה, רפי. זאת הדירה שלי."
הוא חייך אותו חיוך קר שבתיה הבחינה בו לפני אחת עשרה שנה, ושחנה בעקשנות לא רצתה לראות.
"הדירה שלך, נכון. אבל הגשתי בקשה לבית הדין הרבני לחלוקת הרכוש המשותף שנצבר בשנות הנישואים. חסכונות, קרן הפנסיה, פיקדון ב'הפועלים'. מחצית שלי."
"ומה עם השיפוץ שעשיתי כאן בכסף שלי? ומה עם המטבח?"
"נתראה אצל עורך הדין."
הוא הלך, השאיר את הדלת פתוחה חלקית. פופיק קפצה מתחת למיטה והתיישבה לרגלי חנה, מביטה בעקבות דלת המעלית שנסגרה.
חנה לא בכתה – למרבה הפליאה, לא היו דמעות. היתה שלווה משונה, כמעט מרגיעה, כמו אחרי מחלה ארוכה, כשהחום סוף סוף יורד.
שלושה ימים אחר כך הגיעה לעורכת דין לגירושים – שרון לוין, שהומלצה על ידי חברה מהעבודה – הביאה איתה תיקיית מסמכים על הדירה: שטר המכר מהסבתא, נסח מהטאבו, ששם היה כתוב שחור על גבי לבן שהדירה בחולון היא רכוש פרטי של חנה, שנרכשה לפני הנישואים, ואינה שייכת לרכוש המשותף בשום סעיף.
"ומה עם החסכונות בפיקדון?" שאלה שרון, מדפדפת בניירות.
"יש שם מאה שמונים אלף שקל. מחצית – משכורתו, מחצית – שלי. אני מוכנה לחלק בצדק. אבל הדירה לא נוגעת."
"ומה עם קרן הפנסיה?"
"נחלק שווה בשווה, כפי שקובע החוק. אחת עשרה שנות נישואים – אחת עשרה שנות חסכונות, ובזה אני לא מתכוונת להסתיר כלום."
חודשיים אחר כך בבית הדין הרבני ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב ישב רפאל מול חנה עם עורך הדין שלו וניסה להוכיח ששיפוץ המטבח והכספים שהושקעו בדירה מקנים לו זכות לחלק מהדיור. הדיין בחן את המסמכים, הביט בתאריך שטר המכר – הרבה לפני החתונה – וסגר את הנושא במשפט אחד:
"הדירה רכושה הפרטי של התובעת. התביעות הנוגעות לה נדחות."
רפאל הסמיק, אמר משהו בלחישה לעורך הדין שלו, אבל לא התעמת יותר. חלוקת החסכונות הפנסיוניים והפיקדון עברה כפי שחנה הציעה – בחצי צודק, בלי צעקות ובלי עיכובים.
ביום שבו הגירושים אושרו רשמית ברבנות, חנה חזרה לבית, הוציאה מהמגירה בשידה את צרור המפתחות הישן – אלה שהיתה פעם מסרה לרפאל "ליתר ביטחון" – והביאה אותם למסגריה בפינת הרחוב, שם בעבור ארבעים שקל החליפו לה את מנעול דלת הכניסה. את המפתחות הישנים היא השליכה למכל הזבל שלפני הבניין, מבלי להשאיר אף עותק.
בערב היא ישבה במרפסת עם כוס תה, פופיק נתכרבלה על ברכיה, והטלפון היה מונח לצד, עם אפליקציית הבנק הפתוחה, שבה בחשבון הנפרד, שפתחה בשמה כבר באותו חודש שבו שמעה על דורית, הופקדה המחצית שלה מחלוקת הרכוש. תשעים אלף שקל. שלה, שחולקו בהגינות, שלא שייכים כבר לאף אחד אחר.
האם התקשרה בסביבות תשע.
"נו, מה איתך, חנהל'ה?"
"בסדר, אמא. התקנתי מנעול חדש."
בקצה השני של הקו שתקה בתיה לרגע, ואז, לראשונה בתוך אחת עשרה שנה, לא אמרה "הרי אמרתי לך" – רק שאלה:
"תבואי מחר לשבת? אפיתי חלה."
"אבוא," ענתה חנה, והחליקה את ידה בין אוזני החתולה.
