אני עובדת שתים עשרה שנה באותו בנק, בבאר שבע, במחלקת האשראי, ותאמינו לי שראיתי הרבה דברים. אנשים שבכו לידי כי לא הצליחו להחזיר את ההלוואה, בני זוג שהגיעו לסגור חשבון משותף בלי לומר לצד השני, ואפילו סבתא אחת שניסתה לרשום את הדירה שלה על שם מישהו שחשבה שהוא הנכד שלה, ובסוף התגלה שזה נוכל. אבל מה שקרה במסיבת החנוכה של הסניף, לפני שנתיים, עובר על כל זה.
אני בכלל לא רציתי להגיע לאירוע הזה. הייתי טבועה בדוחות, הייתי צריכה לסגור את הערכת השנתית של חמש סניפים, וחשבתי שאשאר שעה, לכל היותר, רק כדי שהמנהל יראה אותי. נכנסתי למסעדה "הגפן" ברחוב קרן קיימת עם המחשבה על הטבלאות שממתינות לי, לחצתי ידיים לכמה עמיתים והתיישבתי בשולחן לצד החלון, שמשם נראתה כל השכונה הישנה. משם גם שמתי עין על אשתו של עידו, כי היא הייתה שונה לגמרי מכל הנשים באולם. לא כי הייתה בולטת באיזה אופן רועש, אלא כי נדף ממנה שלווה מסוימת, איזה קור רוח נדיר, כאילו היא מגיעה ממקום שבו הזמן זורם אחרת.
את עידו הכרתי כבר שמונה שנים. בחור מוכשר בתחומו, רציני, מגיע בזמן, מסודר בלבוש, עם עניבה ישרה ולחצניות שרוול מצוחצחות. לא חשבתי שהוא הטיפוס שמחזיק סודות, אבל בחודשים האחרונים ראיתי אותו הרבה בקפה עם שירה, עמיתה צעירה מהמחלקה המשפטית. לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת; היא הייתה חדשה ונראתה מהטיפוס שמתקשר בקלות למישהו מבוגר יותר שמנחה אותה. אבל במסיבה, ברגע שנעמי — אשתו של עידו — נכנסה לאולם וקשרה לצווארה צעיף משי דק, הרגשתי שהאוויר סביב השולחן שלהם השתנה. עידו לא משך לה את הכיסא, אפילו אמר לה משהו קצר, ואחר כך פנה ישר לכיוון שירה, שבדיוק צחקה בקול רם בשולחן הסמוך, לבושה בשמלה אדומה קצרה מאוד, שאני זוכרת בדיוק כי כל הגברים באולם הסתכלו עליה לפחות פעם אחת.
שתיתי כוס יין, אכלתי כמה בלינצ'ס עם ממרח זיתים, ובאיזה שלב באמצע הערב מארגני הערב פתחו בתחרות המטופשת ההיא, שעושים כל שנה מחדש, "כמה אתם מכירים את בן או בת הזוג שלכם". ציפיתי שזה יהיה מצחיק, כמו בכל שנה, כשכולם צוחקים שלא יודעים את הצבע האהוב או באיזה סרט השני נרדם. אבל כשהמיקרופון הגיע לשולחן של עידו, האווירה הפכה ממש מביכה. לא הבנתי איך אפשר שגבר שחי עשרים ושלוש שנים עם אישה לא יודע אפילו באיזה תחביב היא עוסקת בזמנה הפנוי. "אני חושב… שהיא מאזינה לפודקאסטים או משהו כזה", מלמל עידו אחרי שתיקה ארוכה, ונעמי לא הניעה גבה. היא הביטה בו כמו שמביטים בשעון שמזמן הפסיק לתקתק, עם רחמים מרוחקים קלים.
אחרי התחרות, כשהמלצרים מזגו יין לכוסות והמוזיקה נרגעה, המנחה הכריז על הברכות. כמה בני זוג קמו ואמרו משפטים שגרתיים על אהבה וכבוד, בדיוק כמו בכל שנה. בדיוק בדקתי את הטלפון מתחת לשולחן כששמעתי את נעמי קמה. היא אחזה כוס שמפניה, ואת הקול הדק של הבועות שהתפוצצו שמעתי בבירור כי האולם השתתק לפתע, אפילו שהיא לא הרימה את הקול.
"אני רוצה להודות לבעלי," אמרה בקול יציב ואחיד, "על כך שבכל השנים האלה הוא נתן לי את הדבר שהיה לי חסר יותר מכל: שקט מושלם. שקט שבו הצלחתי לגדל שני ילדים, ללמוד שלוש שפות, ולהפעיל עסק לתרגומים שהוא אף פעם לא שאל אותי כמה הוא מכניס. דרך אגב, עידו, בחודש שעבר הוצאתי חשבוניות על סך ארבעים ושניים אלף שקל. הסכום הזה כיסה בדיוק את המשכנתא שלנו ועוד חשבון חשמל, במקרה שתהית פעם למה אף אחד לא מלחיץ אותך."
עידו קפץ את ידיו על קצה השולחן. שירה הסיטה את מבטה הצידה, ואני בלעתי אוויר בלי לנשום, כי הבנתי שהאישה הזאת לא הטיחה שום תלונה, אלא פשוט הניחה על השולחן חשבון שבעלה התעלם ממנו באופן מלא. היא לא דיברה בשנאה, אלא בדיוק של רואת חשבון שמראה לך את הנתונים לפני שסוגרת את הפנקס.
בסוף הברכה, נעמי הוסיפה רק את זה: "ואני מודה גם לגברת עם השמלה האדומה, על שעזרה לי לקבל החלטה שדחיתי יותר מכדי." אחר כך הניחה את הכוס על השולחן ויצאה, בלי למהר.
גיליתי אחר כך, מעמיתה ממשאבי אנוש שהכירה אותה, שבבוקר למחרת נעמי החליפה את המנעול בבית ברחוב רגר. הבית היה רשום על שמה, הירושה מההורים שלה, וההערכה שהיתה לה כבר, על סכום של שני מיליון ושמונה מאות אלף שקל, חיכתה בתיק כבר חצי שנה. היא הזמינה משאית והכניסה את כל החפצים של עידו לקרטונים: החליפות, הלחצניות, הנעליים, כל התיקיות שהביא מהעבודה כדי לעבוד מהבית. היא הניחה אותן בכניסה לחצר, לצד השער, ושלחה לו הודעה קצרה: "הקרטונים מתחת לגגון. החשבונית של המשאית על שמך."
מה שהפתיע אותי לא היה המעשה עצמו, אלא שבאותו אחר הצהריים נעמי הוציאה מחצית מהכסף מהחשבון המשותף — שבעים ואחד אלף שקל — והעבירה אותם לחשבון חדש שפתחה על שם הבן שלהם. לא מתוך נקמה או ייאוש, אלא כי היא חשבה שהחצי הזה בעצם מגיע לבן, כי מהכסף הזה שולם שכר הלימוד שלו וחלק מהקורסים. כשעידו ניסה להתקשר, הטלפון שלה לא היה פעיל יותר במספר הישן.
אני הייתי בחניון, לצד הבנק, בערב שלמחרת, כשעידו הגיע למכונית שלה, כנראה חושב שימצא אותה לבדה. ירד גשם דק והוא עמד עם מטריה חצי שבורה, מחכה. כשנעמי הופיעה, היא אחזה בידה תיקיית ניילון כתומה ועצרה שני צעדים ממנו. אני לא יודעת מה הם אמרו אחד לשנייה, כי השמשה שלי הייתה סגורה, אבל ראיתי בבירור איך היא הושיטה לו את התיקייה בלי שום היסוס, איך הוא קיבל אותה, ואיך היא עלתה לרכב בלי להסתכל אחורה. על התיקייה היה כתוב באותיות גדולות: "הסכם גירושין — חתום."
