גברת שולמית אלקבץ עצרה את כל אולם האירועים כשתפסה את צווארון המלצרית הצעירה מול מאות אורחים.
זה קרה בחתונה של נכדה רחוקה, באולם "גן העדן" שמשקיף על הים בהרצליה. שולמית, אלמנה בת שבעים ושתיים, בעלת רשת חברות הנדל"ן "אלקבץ ובניה", ישבה בשולחן הראשי עם היהלומים שלה ועם הכאב שלה, כמו בכל אירוע כבר עשרים ושנה. היא לא רקדה, לא שרה, רק עקבה בעיניים אחרי הצלחות שהתחלפו על השולחן.
ואז המלצרית התקרבה עם מגש הקינוחים.
שולמית קפאה. היד שלה רעדה כל כך שהכוס נפלה ונשברה על רצפת השיש. כי על צווארה של הבחורה הצעירה, מעל החלוק השחור של הצוות, נגלה תליון יהלום בצורת טיפת דמעה – בדיוק אותו תליון שהיא ענדה בעצמה על צווארה של בתה, נגה, יומיים לפני שנגה בת השש נעלמה מגן השעשועים בכיכר העיר נתניה בקיץ של 2006.
היא לא חשבה, היא רק קמה.
תפסה את צווארון החלוק של המלצרית בשתי ידיים ומשכה אותה אליה כשהיא בוכה וצועקת: "מאיפה זה לך?! מאיפה המחרוזת הזאת?!"
האולם קפא. הכלה בשמלת הלבן עמדה באמצע הריקוד הראשון שלה והסתכלה בלי להבין. מישהו צילם בטלפון. מלצר אחר ניגש לנתק את הגברת הזקנה, אבל שולמית לא שמעה כלום, לא ראתה כלום, רק את התליון הקטן הזה שנצץ מתחת לאורות הנברשות.
המלצרית, בחורה בת עשרים וחמש בשם מאיה כהן, לא הבינה למה גברת עשירה תוקפת אותה. היא הייתה בטוחה שהולכים לפטר אותה, אולי לתבוע אותה. אבל כשהיד הרועדת של שולמית נגעה בתליון, ומבטה לא זז ממנו, מאיה הבינה שזה לא קשור לגניבה.
"זה… זה שלי," מאיה גמגמה, הקול שלה נשבר. "אמא שלי נתנה לי את זה. לפני ש…"
היא לא המשיכה. התלוותה שם, באוויר, מעל רחש הנשימות של מאות אנשים שעצרו לנשום.
"לפני מה?" שולמית לחצה, כשהדמעות זלגו על הבלאוזר המשובץ בפרלים שלה. "לפני מה, ילדה?"
"לפני שחטפו אותי," מאיה אמרה בלחש, אבל האולם היה כך שקט שכולם שמעו. "הייתי בת שש. גדלתי במשפחה אומנת בבאר שבע. אמרתי להם שאני לא זוכרת כלום מלפני. רק את המחרוזת הזאת, ואת זה שקראו לי משהו אחר. חיפשתי שנים מי נתן לי אותה."
שולמית הניחה את שתי כפות הידיים על הלחיים של מאיה, בוחנת אותה, מחפשת בעיניים החומות של הבחורה הזו משהו שהיא זכרה מאז עולם אחר. אף אחד באולם לא זז.
"יש לך שומה קטנה מתחת לאוזן השמאלית," שולמית אמרה לאט, יותר לעצמה מאשר למאיה. "לנגה הייתה שומה כזו."
מאיה הסיטה את השיער. השומה הייתה שם.
מה שקרה בחצי השעה הבאה נכתב מחדש בעיתונים כמה פעמים באותו שבוע, אבל במציאות זה היה הרבה יותר מבולבל ממה שכל כתבה הצליחה לתפוס. חתן ואבי הכלה ניסו להרגיע את האולם. מישהו הזעיק אבטחה. אבל שולמית לא שמעה כלום מזה. היא כבר חייגה למשרד שלה, לעורכת הדין שטיפלה בתיק העלמות בתה לפני עשרים שנה, אפילו שהייתה שעה עשרה בלילה.
למחרת בבוקר, בדיקת DNA בפרטיות מלאה – בלי תקשורת, בלי צלמים – אישרה מה ששתי הנשים כבר ידעו בלב. מאיה כהן, שגדלה בשם מאיה לוי במשפחה אומנת בבאר שבע, הייתה נגה אלקבץ. היא נחטפה מכיכר העיר נתניה על ידי אישה שעבדה אז כגנן אצל שולמית, ונמכרה דרך רשת פרטית לא רשומה למשפחה בבאר שבע שלא ידעה, או העדיפה לא לדעת, מאיפה הגיעה הילדה.
הגננת, אז בשם רבקה שפירא, נעלמה מהארץ חודשים אחרי החטיפה. התיק המשטרתי נגדה נשאר פתוח עשרים שנה, אבל בלי ראיות חדשות הוא פשוט נרדם במחסן תיקים ישנים בתחנת נתניה.
מאיה – שולמית התעקשה לקרוא לה בשם המקורי רק כשהיא עצמה בחרה בזה – עברה שבועיים בין בלבול מוחלט לרגעי אור קטנים. היא זכרה ריח של עוגיות קוקוס. זכרה חדר עם טפט פרחוני. זכרה שיר ערש בעברית שהמשפחה האומנת שלה בבאר שבע, שהתייחסה אליה יפה אבל לא הייתה משפחתה, לא שרה לה אף פעם.
שולמית, בינתיים, לא שינתה כלום בהתנהלות שלה. בלי ראיונות, בלי הודעה לעיתונות. היא עשתה משהו הרבה יותר שקט ומוחשי: היא פתחה את הכספת במשרד שלה בתל אביב, שם, בתוך תיקיית עור חומה שלא נפתחה כבר שנתיים עשרה, היה תצהיר שהיא עדיין לא הייתה הפכה לנאמנות – ירושה מוקפאת של שלוש מיליון וחצי שקל שהוקצתה לנגה ברגע שהיא "תחזור או תימצא", כפי שהגדיר זאת עורך הדין המשפחתי שלה כבר ב-2007.
חודש וחצי לאחר האירוע, בלשכת עורך הדין על רחוב רוטשילד, שולמית חתמה על מסמך שהעביר את חברת הניהול של שני בניני דיור בפתח תקווה לשמה המלא של מאיה – נגה אלקבץ. לא מתנה סנטימנטלית. חלק מהירושה שהייתה שייכת לה מההתחלה, שהוקפאה כל אותן שנים בגלל שאף אחד לא ידע אם היא בכלל חיה.
מאיה חתמה בלי להרים את העיניים מהנייר יותר מכמה שניות. "אני לא יודעת לנהל בניינים," היא אמרה.
"גם אני לא ידעתי, בגיל שלך," שולמית ענתה. "תלמדי."
לגבי רבקה שפירא, הגננת שנעלמה – חודשיים אחרי שהסיפור עלה בתקשורת, אישה בשם הזו אותרה בקפריסין על ידי המשטרה הישראלית בעזרת האינטרפול. היא נעצרה בנמל התעופה של לרנקה בדרכה לטיסה לתאילנד. שולמית לא נסעה לראות את המעצר, לא ביקשה לדבר איתה, לא שלחה שום הודעה. היא רק ביקשה מהעורכת דין שלה עדכון כתוב, שקראה פעם אחת, קיפלה, והכניסה לאותה תיקייה חומה בכספת – הפעם לצד תעודת הזהות החדשה שהונפקה למאיה בשמה האמיתי.
בחג הפסח הראשון שלהן יחד, מאיה הגיעה לבית של שולמית ברמת השרון עם התליון על הצוואר, מתחת לחולצה חדשה שקנתה לה שולמית בלי לשאול. על השולחן היו שתי צלחות, לא עשר. ושיר ערש, אותו אחד שמאיה לא זכרה מי שר לה, התנגן בשקט ממכונת תקליטים ישנה בסלון – זה ששולמית הייתה שומרת סגור במשך עשרים שנה ולא העזה להפעיל בשום בית אחר מלבד הזה.
