במשך שבע שנים גרתי מעל איתן וליאורה, בקומה השלישית של בניין ישן ברחוב יפה בירושלים. כל בוקר, כשיצאתי לקנות עיתון בקיוסק של מוטי בפינה — שקל שמונים, אני עוד זוכרת את המחיר — ראיתי אותם יורדים במדרגות לאט. איתן היה מחזיק בזרועה של ליאורה, אבל היא — היא תמיד חייכה, והוא היה זה שנראה כאילו הוא נשען עליה. תמיד חשבתי לעצמי: איך גבר בריא יחסית מתחתן עם אישה עיוורת? רק רחמים, בטח.
ליאורה איבדה את הראייה בתאונה כשהייתה בת שמונה. היא הכירה את איתן בקייטנה עוד בילדותם. איתן, לעומתה, תמיד היה חיוור, מתנשף אחרי עלייה קצרה במדרגות. בלילות שמעתי לפעמים שיעול כבד, חלוש, עולה מהדירה שמתחתיי. ליאורה הייתה קוראת לו בקול — לא בפאניקה, סתם בקול — ובהמשך השתרר שקט. אף שכן בבניין לא ידע דבר, כי הדלת שלהם נשארה תמיד סגורה, והמזגן פעל אפילו בחורף כדי להשתיק כל צליל שיוצא החוצה.
כל החגים הם חגגו לבד. אף פעם לא ראיתי משפחה באה לבקר. פעם, בערב שישי, כשהלך לקנות פרחים לכבוד שבת, עזרתי לליאורה לעלות במדרגות. היא הודתה לי, ואז אמרה, "איתן ישן לא טוב בלילות. תפילתי היחידה היא שאזכה להעיר אותו כל בוקר." ידיה, כששילבה אותן על מעקה המדרגות, רעדו קלות. לא הבנתי אז למה היא התכוונה.
בליל שלישי בקיץ שעבר, בשעה שתיים ורבע לפנות בוקר, שמעתי צפירה קצרה של אמבולנס עוצר ברחוב. לא ירדתי מיד. רק למחרת בבוקר, כשראיתי את הדלת פתוחה ואת ליאורה יושבת על הכורסה בסלון, הבנתי. היא לא בכתה. סתם ישבה, עם גב זקוף, ואצבעותיה סובבו שוב ושוב חפץ קטן — כפתור מחולצה, שחור, עם חוט לבן שנקרע ממנו. היא סובבה אותו בין האגודל והאצבע, כמו מישהי שמנסה לזכור צורה. דלת הדירה עמדה פתוחה, והשקט שנדף ממנה היה סמיך כמו בד רטוב.
בלוויה, בבית העלמין בהר המנוחות, עמדתי בצד. אנשים דיברו על איזה קרבן הוא הקריב — להתחתן עם עיוורת. מישהי אפילו לחשה ש"איך הוא חי בלי שאף אחד ידריך אותו." קפצתי בין רגל לרגל, נעלי כאבו לי מהעמידה הארוכה, ושתקתי. פתאום ניגש עורך דין לאמצע הקהל, בידו תיקיית קרטון בצבע תכלת דהוי. "ליאורה ביקשה שאקריא מכתב," אמר. לא הכרתי את קולו. הוא פתח את התיקייה והוציא דף מקופל בקפידה, בקצוות שנראו כאילו נגעו בהם הרבה פעמים.
איתן כתב: "אם אתם קוראים את זה, הלב שלי התעייף לפניי. מאז שהייתי בן שש-עשרה ידעתי שכל יום יכול להיות האחרון. לא סיפרתי לאיש — לא למשפחה, לא לחברים, לא לשכנים — כדי שכל חג, כל יום הולדת וכל ארוחת ערב רגילה לא ייראו כמו פרידה. כשביקשתי מליאורה להתחתן, אמרתי לה את האמת. היא היחידה שהסכימה לחיות איתי בלי פחד, בלי רחמים. היא לימדה אותי לראות את העולם בצורה בהירה יותר ממה שעיניי שלי יכלו אי פעם."
אף אחד לא דיבר. ליאורה קמה, לקחה את התיקייה מידי עורך הדין, ושלפה ממנה מסמך נוסף. "זה הסכם המכירה של הדירה," אמרה בקול שקט אך צלול. "אני תורמת את כל התמורה למימון ניתוחי לב לילדים חסרי אמצעים. כבר חתמתי." היא החזיקה את הדפים כך שכולם יוכלו לראות, אצבעותיה רצות על הברייל שבשולי העמוד, מוודאות.
ארבעה חודשים אחר כך, ביום רביעי בצהריים, עברה ההעברה — 840,000 שקלים בדיוק, כך שמעתי מהשכנה שעבדה בבנק. באותו שבוע ראיתי את ליאורה יוצאת מהבניין עם מזוודה אחת וכמה ספרים בכתב ברייל, הכריכות שלהם קשות וכהות. מונית שרות ירדה לאט ברחוב יפה ונעצרה ליד המדרכה. הנהג ירד לעזור לה עם המזוודה. לפני שנכנסה, ליאורה עצרה רגע, הכניסה יד לכיס המעיל, ושלפה את הכפתור השחור. היא לחצה אותו בין כפות ידיה, ואז החליקה אותו בחזרה פנימה. דלת המונית נטרקה בקול עמום, והרכב פנה לכיוון שער הגיא ונעלם מאחורי הפנייה.
