אף פעם לא חשבתי שאני אשלם לגבר כדי שיחזיק לי את היד. אבל כשהגיעה ההזמנה לחתונת הכסף של אמא של רון, פשוט לא הייתה לי אוויר. הילדים יושבים בסלון עם גלידה, ואני בוהה בווטסאפ, באצבע רועדת. "מקווה שתבואי. את עדיין משפחה", כתבה לי החמה שלי, ורון… רון יגיע עם זאת מהמשרד. עם המחליפה שלי. בת עשרים ושבע. עם הציפורניים הארוכות והג'ל הקבוע.
עשרים ואחת שנים היינו נשואים. עשרים ואחת שנים של משכנתא בבאר שבע, שלושה ילדים, שני עסקים שבנינו מאפס – הנגרייה שלו ומשרד הנסיעות שלי – ואז הוא הודיע לי ערב אחד, תוך כדי קילוף תפוח, שהוא עובר לגור עם המזכירה החדשה. שני משפטים יבשים, כאילו הוא מעביר לי חשבונית. "זה לא את, אני פשוט צריך משהו אחר". משהו אחר. גיל, כנראה. מידה שלושים ושמונה.
שישה חודשים עברו מאז. הגירושין עוד התגלגלו ברבנות, אבל רון כבר גר איתה בדירה שכורה במרכז, עם נוף לים, בזמן שאני נשארתי עם הבית, עם החצר, ועם צנרת המים שמתפוצצת כל חורף. הילדים סבבה, מתמודדים. אני פחות.
ההזמנה לאירוע, כאמור, נחתה בדיוק ביום רביעי. אירוע גג במסעדה בתל אביב, שישי בצהריים. כל המשפחה המורחבת, הדודות מהרצליה, הדודים מראשון לציון. חמותי, אסתר, אישה טובה, באמת, אבל לא מבינה. "הוא עשה טעות, הוא יחזור", היא אמרה לי פעמיים בטלפון. לא, אסתר. הוא לא יחזור. והוא גם יביא אותה. יושיב אותה ליד כולם, יזרים לה צ'ייסרים, יחזיק לה את המותניים כאילו קנה אותה במכירה פומבית.
לא יכולתי לבוא לבד. לא יכולתי לבוא עם גבר אמיתי, כי לא היה לי כוח להתחיל עכשיו עם כל השאלות. אז עשיתי מעשה. נכנסתי לפייסבוק, מצאתי מודעה, והתקשרתי.
איתי הגיע ביום חמישי, ארבע אחר הצהריים. חניתי ליד תחנת הרכבת, מנוע דולק, מזגן על מקסימום, ובוהה במסך הטלפון. דלת הנוסע נפתחה, והוא התיישב. חולצה לבנה, משקפי שמש, ריח של אפטר שייב זול. שחקן. תיאטרון, סדרות קטנות, קמפיינים באינסטגרם. צילמתי אותו בגוגל לפני – היו לו שלוש הופעות ב"כאן 11" ופרסומת לביטוח לאומי.
"אז," הוא אמר, "בעלך לשעבר יגיע עם מישהי, ואת רוצה להראות שיש לך מישהו חדש."
"כן." הדלקתי סיגריה, למרות שהוא הסתכל עליי במבט של 'נו, באמת'. "שש מאות שקל לשלוש שעות, מזומן. תעשה את עצמך מאוהב, תחזיק לי את היד, תצחק מהבדיחות שלי. לא נלך רחוק."
"את צריכה שהוא יקנא?"
"אני צריכה שהוא יבין שאני לא יושבת בבית ומחכה לו כמו איזה פרח מיובש בעציץ."
איתי הביט בי דרך החלון. שמש באר שבעית, אוגוסט, ארבעים ושתיים מעלות בצל. "תגידי, יש פה בסביבה קפה טוב? אני צריך לשמוע את כל הסיפור לפני שאני נכנס לדמות."
ישבנו בפטיסרי המרוקאית ליד השוק. סיפרתי לו הכול – על העסק הנגרייה שמבוסס על לקוחות שמצאתי לו, על הטיול לתאילנד שדחינו ואז ביטלנו, על הלילה שמצאתי קבלה ממלון באילת עם שם של בחורה בת עשרים ושבע. סיפרתי לו גם על ההלוואה שלקחתי מהבנק כדי לפתוח את משרד הנסיעות, הלוואה שעדיין אני משלמת, 1,800 שקל בחודש, בזמן שהוא רשם את הנגרייה על שם אח שלו יומיים לפני שביקש להתגרש.
איתי לא אמר כלום. הוא לקח מקופלת קטנה עם מרציפן, שלף עט, ורשם משהו על מפית.
"מה אתה רושם?"
"תסריט. לא לדאוג." הוא חייך, חיוך קטן כזה שלא מגיע לעיניים. "אני רק צריך לדעת איפה הדמות שלי נכנסת. תראי, ממה שאת מספרת, הבעיה היא לא שאת לבד. הבעיה היא שהוא חי בתחושה שהוא ניצח."
וזה, פחות או יותר, היה הרגע שבו הפסקתי לפחד.
שישי. תל אביב. חם נורא, חמסין של אמצע יולי. חניתי בחניון בתשלום, 60 שקל לשעה, ליד מסעדת הגג בשדרות רוטשילד. איתי חיכה לי בלובי. חולצה מכופתרת, שרוולים מופשלים, ז'קט קל על היד. הוא נראה כמו איזה פרופסור מן הטכניון, לא יודעת.
"את מוכנה?" שאל.
"לא."
"מעולה. בואי."
המעלית עלתה לקומה העשירית. כשהדלתות נפתחו, המוזיקה היכתה בי – מוזיקה ים תיכונית, שירים של עומר אדם, מלצרים עם מגשים של סטייקים קטנים, בר פתוח, נוף לכל העיר. אסתר רצה אליי, נישקה אותי בשתי הלחיים, קראה לי "כלה שלי". הילדים כבר היו שם, משחקים עם בני הדודים.
ואז ראיתי אותו. רון. עומד ליד הבר, יד אחת על הגב התחתון שלה. זו, המזכירה. אופס, סליחה, "בת הזוג". לבושה שמלת מיני בצבע ורוד זרחני, שיער אסוף בקוקו, עגילים שנראו כמו מנורת בית כנסת.
רון ראה אותי, ראה את איתי לידי, וקפא. לקח לו שלוש שניות להתאושש. הוא ניגש אלינו, כוסית ערק ביד, החיוך המזויף של איש עסקים.
"ליאת. לא חשבתי שתביאי מישהו."
איתי הושיט יד, לחיצה קצרה, מאוד מקצועית. "אני איתי. בן הזוג."
רון פרץ בצחוק. צחוק חזק, תיאטרלי, כזה שמושך את העין של כל השולחנות מסביב. "בת זוג? אתה? נו, באמת. איפה מצאת אותו? מודעות בפייסבוק?"
הדם עלה לי לפנים. הרגשתי את זה – החום, הפעימות ברקות, האצבעות מתחילות לרעוד. חלק מהאורחים הסתובבו. זו, הוורודה, חייכה כמו חתולה שבדיוק תפסה יונה.
איתי לא ענה. הוא פשוט שם יד על הכתף שלי, בעדינות, ומשך אותנו הצידה, לעבר השולחן עם הקינוחים. "תנשמי," אמר לי בשקט, "אל תעשי כלום. תני לי חמש דקות."
בדיוק נגמר איזה ברכה של הדוד מראשון לציון, ואז איתי לקח מיקרופון. מאיפה הוא הביא מיקרופון? כנראה ביקש מהדי ג'יי.
"סליחה, ערב טוב," הוא אמר, והקול שלו היה כל כך רגוע וענייני, כזה של מישהו שלא צריך לצעוק כדי להקשיב לו. "אני יודע שאני אורח חדש פה, אבל אני חייב לומר משהו."
המלצר שהחזיק מגש של סיגרים עצר באמצע הצעד.
"היום אני נמצא פה עם מישהי מדהימה," איתי המשיך, וכולם הסתכלו עליי. "אישה שבנתה חיים שלמים, גידלה ילדים, הקימה עסק, ושילמה מחיר כבד על אהבה. והאישה הזאת, ליאת, ישבה פה וספגה הערה משפילה מגבר שבגד בה."
רעש. כל השולחנות התחילו לזמזם. אסתר קמה מהמקום.
"אני שחקן," איתי הכריז, והמילה נחתה כמו פצצה. "ליאת פנתה אליי לפני יומיים. היא ביקשה ממני לבוא לאירוע בתור בן זוג. ואתם יודעים למה? לא כי היא צריכה גבר. כי היא צריכה להראות שהיא עדיין שווה. וזה הדבר הכי עצוב ששמעתי השנה."
הוא הסתובב אליי, הביט בי ישר, ואמר: "אבל אני חייב להגיד לך, מול כולם, שאת לא צריכה אותי. את לא צריכה אף אחד. ואני מקווה שעזרתי לך להבין את זה."
ואז קרה דבר לא צפוי. אסתר, החמה שלי, בת השבעים ושתיים, ניגשה אל רון ולקחה ממנו את כוס הערק. "אתה," היא אמרה לו, כל המיקרופונים שומעים, "הרסת משפחה. ואני מתביישת בך."
זו הוורודה חטפה את התיק שלה. "רון, תבוא, אנחנו עוזבים."
"חכי, מה?" רון היה לבן. ממש. כמו קיר גבס.
"אני לא נשארת פה שנייה," היא צעקה, ונעלמה לכיוון המעלית, עקבים דופקים על הרצפה. מי שהסתכל מהצד יכול היה לראות איך האיפור שלה התחיל להימרח. איתי, לעומת זאת, חייך אליי, כיבה את המיקרופון, ושאל: "יש פה באמת סיגרים טובים, או שזה דקורטיבי?"
האירוע נגמר. רון ניסה לדבר איתי. הוא חיכה לי בחניון, ליד האוטו, פנים נפולות. "ליאת, אני מצטער, תקשיבי…"
ואז עשיתי את מה שלא עשיתי עשרים ואחת שנים.
שלפתי מהתיק את טופס הבנק. אותו טופס שלקחתי ביום חמישי, לפני שפגשתי את איתי. 380,000 שקל. סכום ההלוואה שלקחתי על שמי, בתוספת הריבית המצטברת, סכום שתמיד חשבתי שרון יחזיר. נתתי לו את הדף.
"מה זה?" שאל.
"החלק שלי. אתה רוצה להתנהג כמו שותף? בבקשה. תשלם."
"אין לי סכום כזה."
"אז תשעבד את הנגרייה. הרי רשמת אותה על אח שלך, נכון? שיעזור לך. תגיד לו שזאת ההוצאה האחרונה עלינו."
הוא קימט את הנייר. "את לא תעשי את זה."
"כבר עשיתי. עורך הדין שלי ישלח לך העתק במייל. ליאת גל, תיק מס' 2450/23. תבדוק."
נכנסתי לאוטו. התנעתי. מרחוב אלנבי עליתי צפונה, לאיילון, בלי לראות לאן. כשהגעתי הביתה לבאר שבע, לילה, שקט, הילדים ישנו אצל אסתר, פתחתי את המקרר, הוצאתי גבינה, ישבתי במטבח, והסתכלתי על הקיר. על הקיר היה תלוי עדיין הצילום מהחתונה, אבא שלי ז"ל מרים כוסית, רון ואני צעירים ומטופשים.
הורדתי את התמונה. שמתי בארון. קמתי, פתחתי חלון, זרקתי את קופסת הטבק של רון שהיתה במגירה השניה. כלב של השכן נבח פעם אחת, ואז שתק.
זהו.
