אני מלמד קרמיקה אחת-עשרה שנים, ואני יודע לזהות אישה שהחיים שמו אותה על מדף. היא נכנסת לסטודיו עם גב זקוף אבל הידיים שלה קצת אבודות — לא יודעות לאחוז בכלום, מתרגלות מחדש למשקל של עצמן. ככה ראיתי את רבקה בפעם הראשונה, באמצע אוגוסט, כשהמזגן בסטודיו התקלקל והזיעה נזלה לי על המשקפיים.
היא עמדה ליד הדלת עם תיק בד ובקבוק מים ומינרליים ושאלה אם עוד אפשר להצטרף לקורס. אמרתי שכן. היא התיישבה ליד האובניים כמו מישהי שמתיישבת ליד מיטת חולה — בזהירות, מוכנה לקפוץ.
במשך שלושה שיעורים היא לא דיברה כמעט. לשה חימר, רידדה, פירקה והתחילה מחדש. ידיים טובות היו לה — מדויקות, כאלה שזוכרות עבודה. שאלתי מה עשתה בחיים. "הנהלת חשבונות, שלושים ושתיים שנה, מפעל פלסטיק בקריות," ענתה. "ועכשיו?" שאלתי. היא משכה בכתפיה. "עכשיו אני סבתא."
המילה הזאת היא אמרה כמו שאומרים "אני המקרר" — משהו שעומד שם תמיד, לא מתלונן, תמיד פועל.
היו לה שתי נכדות ברעננה. ירדן בת השש, מיכל הקטנה שבדיוק התחילה ללכת. הבת שלה, מיטל, גרה שם עם בן הזוג אמנון בשכונה החדשה ליד הפארק. רבקה גרה בקריות, בדירה של שלושה חדרים עם מרפסת קטנה מול הים, מרחק שעה וחצי נסיעה. "אבל מי סופר נסיעות," היא אמרה פעם, "כשהנכדות מחכות."
בשיעור הרביעי היא סוף סוף הצליחה להרים כד חרס על האובניים. עקום, לא סימטרי, אבל כד. היא הסתכלה עליו ואמרה, "בדיוק כמו החיים שלי."
שאלתי מה היא מתכוונת. היא שתקה רגע, ואז סיפרה.
שבוע לפני כן הייתה אצל מיטל ברעננה. יום שישי בערב, ארוחת ערב עם חברים של הבת — שני זוגות שהיא לא הכירה, אנשי היי-טק עם שעוני כושר ויינות יקרים. מישהו שאל את מיטל איך היא מסתדרת עם הבנות. מיטל חייכה ואמרה, "אמא תמיד יכולה לבוא, אין לה בכלל תוכניות אחרות."
"האורחים צחקו," אמרה רבקה. "גם אני צחקתי. לקח לי ארבע שניות להבין שצחקתי על עצמי."
היא סיפרה שהניחה את המזלג ליד הצלחת, וחתיכת הדג נשארה שם עד סוף הערב. היא הרגישה, לדבריה, "כמו צנצנת במזווה — תמיד שם, אבל אף אחד לא חושב עליה עד שצריך משהו."
— את מבינה, יוסי, אמרה לי (אני לא יוסי, קוראים לי דורון, אבל משהו בה חיפש יוסי שלא קיים יותר), — בשנה האחרונה ביטלתי חופשה לטבריה כי מיטל הייתה צריכה עזרה עם החיסונים. לא נסעתי לסדנת צילום בעין הוד כי מיכל קיבלה חום. החברות שלי נסעו לטיול מאורגן ליוון, אני אמרתי לא — מה יקרה אם מיטל תתקשר.
היא עצרה, לשה את החימר באגרופים.
— יש לי יומן קטן, יפני, כזה עם פרחים על הכריכה. דפדפתי בו באותו לילה. כל עמוד — "רעננה", "רעננה?", "לבדוק אוטובוסים". כלום. חוץ מזה כלום.
בשיעור החמישי היא הגיעה עם חיוך קטן. סיפרה שמיטל התקשרה ביום שלישי ואמרה, "אמא, את יכולה לבוא ביום חמישי? אמנון נוסע לכנס בתל אביב, ואני חייבת להישאר במשרד לפרויקט דחוף."
רבקה אמרה "לא."
— פשוט לא? שאלתי.
— פשוט לא. הלב שלי דפק כמו באוטובוס שהנהג לוחץ על הבלמים. השתיקה בטלפון הייתה כל כך ארוכה ששמעתי את מיכל מפטפטת ברקע.
— ומה מיטל ענתה?
— היא אמרה "אוקיי" בטון שאתה שומע בקופת חולים, לא מאמא. ואז ניתקה.
רבקה סיפרה שכעבור שעה קיבלה הודעה מאמנון: "הכול בסדר עם הבריאות? מיטל מודאגת." היא החזירה: "הבריאות בסדר. שבוע טוב." וקבעה תור למספרה.
— באותו ערב, היא אמרה, — יצאתי למסעדה בפעם הראשונה מזה חמש שנים. לבד. מרק עוף ושניצל. המלצרית שאלה אם אני מחכה למישהו. אמרתי לה: "לא. אני סועדת."
מיטל התקשרה שוב רק אחרי שבוע. רבקה ישבה על המדרגות בכניסה לסטודיו שלי, אחרי שיעור, ודיברה בטלפון. שמעתי רק צד אחד של השיחה.
— מיטל, אני אוהבת אותך… לא, אני לא במחסן חירום… אני הסבתא, לא ההורה התורן… נכון, תמיד באתי… בדיוק.
שתיקה ארוכה. רבקה הביטה בידיים שלה, מלוכלכות מחימר יבש. ואז אמרה:
— את שואלת אם את מפריעה? מיטל, אני מתגעגעת לילדות שלך כל כך שזה כואב בגוף. אני מריחה את השמפו של ירדן על הציפית שלי בלילה. אבל אני — רבקה, בת שישים וארבע, גרה בקריות, אלמנה — גם רוצה לחיות. לא רק לעזור לאחרים לחיות.
היא ניתקה. ישבה שם על המדרגות, מנגבת חימר מהאצבעות עם מגבון, ואז אמרה לי: "דורון, אתה יודע מה הדבר הכי מצחיק? הבת שלי, כשהיא אמרה 'אין לך תוכניות', היא לא התכוונה להעליב. היא באמת חשבה שזה נכון. אני בניתי לה את המחשבה הזאת. לבנה לבנה."
חודש עבר. וראיתי איך רבקה מתחילה להחזיק את עצמה אחרת. היא באה לשיעורים עם חולצה חדשה, צהובה עם פסים. סיפרה שהלכה לסדנת צילום בוואדי ניסנאס. הראתה לי תמונה של חתול יושב על פח צבוע. היא גם נסעה לאותו טיול ליוון — קפריסין בסוף, כי הטיסות זולות יותר. הביאה לי מגנט למקרר.
באחד הערבים, ישבנו בסטודיו אחרי השיעור. הטלפון שלה זמזם. הודעה ממיטל. בלי טקסט — רק תמונה. ירדן, הנכדה, מחזיקה ציור בעפרונות: דמות גדולה באמצע, ומסביב לבבות, וכתוב באותיות של ילדה בת שש: "סבתא, מתי את באה?"
רבקה החזיקה את הטלפון מול הפנים המון זמן. היא לא בכתה — אני לא יודע למה כולם בוכים בסיפורים כאלה. היא פשוט ישבה והסתכלה. ואז החזירה הודעה: "בקרוב, מותק. אבל קודם סבתא צריכה לסיים פרויקט."
אני יודע על איזה פרויקט היא דיברה. על המדף בסטודיו שלי, בקצה השמאלי, עומד כד חרס. לא מושלם — הפיה קצת נטויה ימינה, והזיגוג בצבע טורקיז התפשט לא אחיד. אבל עומד. רבקה סיימה אותו ביום חמישי שעבר, הניחה אותו על המדף ואמרה: "זה הראשון."
היא לא התכוונה לכד.
אתמול היא באה לשיעור וסיפרה שהיא קבעה עם מיטל שהיא באה פעם בשבועיים. לא כל שבוע, לא כל פעם שקשה — פעם בשבועיים. מיטל התרגלה. רבקה אמרה, "היא לא הבינה בהתחלה. עדיין לא בטוח שהיא מבינה. אבל ירדן סופרת את הימים ביומן שלה, וכשאני באה הן מראות לי ציורים חדשים. זה יותר טוב ככה."
היא התיישבה ליד האובניים, לשה את החימר בידיים בטוחות, ואני הסתכלתי עליה וחשבתי: האישה הזאת ירדה מהמדף.
הכד השני שהיא הכינה בשבוע שעבר גבוה ויציב, עם זיגוג בצבע דבש. היא עשתה אותו בלי לבקש עזרה, בלי לפרק ולהתחיל מחדש. כששאלתי מה יהיה איתו, היא אמרה: "אני אשים בו פרחים. על השולחן בסלון." עצרה לרגע, חייכה. "ליד התמונה של יוסי."
קניתי לה קפה במכונה האוטומטית בכניסה. עמדנו בחוץ, השעה הייתה שבע וחצי בערב, האוויר של סוף ספטמבר נכנס מהים. רחוק משם, ברעננה, מישהי כנראה הכינה ארוחת ערב לילדות, ומישהי אחרת — אישה בת שישים וארבע — עמדה בסטודיו בקריות, שתתה קפה הפוך, וסיפרה לי שהיא חושבת להירשם לחוג צילום מתקדם.
— בימי שני, היא אמרה. — ימי שני שלי עכשיו פנויים.
היא לא התנצלה. היא גם לא התרברבה. היא פשוט אמרה את זה כמו שמציינים עובדה פשוטה — כמו להגיד "מחר יורד גשם" או "החשמל התייקר".
הכד של רבקה עומד אצלי על המדף כבר שבועיים. אני לא ממהר — היא אמרה שהיא תיקח אותו כשתסיים פרויקט נוסף. אתמול היא שלחה לי הודעה: "דורון, קבעתי תאריך. 15 לאוקטובר, השקת תערוכת צילום. קטנה, במועדון של המתנ"ס. תבוא?"
אני אבוא. ובכניסה, אני אתן לה את הכד. שימו לב — לא סתם כד. כלי. הראשון שהיא עשתה שלא למען אף אחד חוץ מעצמה.
האישה ירדה מהמדף. המדף נשאר ריק.
