עוד לא הספקתי להוריד את החלוק של בית החולים, ואורי כבר עמד לידי עם מכנס מחומט ביד. מאחוריו, על הספסל במסדרון של מחלקת יולדות ברמב"ם, אמא שלו מיכל ואחותו קרן גלגלו עיניים לשעון.
"קחי," הוא אמר ולחץ לי שטר של מאתיים שקל לתוך כף היד. השטר היה מקומט וחם מהכיס האחורי שלו. "זה אמור להספיק לאוטובוס."
הסתכלתי עליו. התפרים עוד צרבו בכל תנועה, והתינוק ישן על החזה שלי בתוך מנשא שהאחות עזרה לי לקשור. "אורי, מדובר בניתוח חירום. עוד שבוע אני אמורה לשכב."
הוא משך בכתפיו. "קרן הסתובבה ברחובות יומיים אחרי לידה. אתן פשוט דרמה קווינס."
קרן חייכה אליי מאחור. מיכל קמה וסידרה את התיק. אבנר, אבא שלו, כבר נעמד ליד דלת היציאה עם מפתחות ביד – המפתחות של הלנד קרוזר השחור שלי, המתנה שאבא שלי נתן לנו בחתונה.
"אנחנו מאחרים להזמנה במסעדה," אמרה מיכל. "אורי, בוא, היא תסתדר."
אף אחד לא שאל איך אני מרגישה. אף אחד לא הציע טרמפ. אפילו לא בדקו אם לתינוק קר.
הם נכנסו לרכב. אורי עלה מאחורי ההגה, התניע, והם נסעו. אף אחד לא נופף.
נעמדתי מחוץ לדלתות הזכוכית, מחזיקה את התינוק צמוד מדי, נושמת עמוק כדי לא לבכות. תחנת האוטובוס עמדה חמישים מטר משם, בשמש של צהרי שישי. צעדתי לאט, כל פסיעה חתכה לי בבטן.
עליתי על קו 23 לכיוון מרכז הכרמל. התיישבתי בזהירות במושב הקדמי, מנסה לא להעיר את התינוק, והנחתי את המנשא על הירך. באוטובוס היו בעיקר קשישים שחזרו מהשוק, ואף אחד לא הסתכל עליי. טוב ככה.
בצומת של שדרות ההגנה, האוטובוס נעצר באדום. הפניתי את הראש ימינה, סתם, בלי סיבה, ושם, בנתיב הסמוך, עמד הלנד קרוזר השחור. החלונות האחוריים כהים, אבל דרך החלון הקדמי ראיתי הכול.
אורי צחק. הראש שלו נזרק לאחור, ידו טפחה על ההגה. מיכל הושיטה לו טישו מהתיק. קרן דיברה עם מישהו בטלפון. אבנר בחן את התפריט של המסעדה. אף אחד מהם לא הביט הצידה. לא לרגע.
ברגע הזה משהו בגוף שלי התנתק במקום אחר מהתפרים. הכאב לא נעלם, אבל הפך להחלטה.
שלפתי את הנייד. האצבעות רעדו כשחיפשתי את המספר – המספר של האבא שמעולם לא גייסתי כנשק. יאיר, עורך דין לענייני משפחה, גבר שיודע לפרק טיעונים כמו לגו. הקלטתי אותו רק בשם "אבא" בלי תמונה.
הוא ענה אחרי צלצול וחצי. "טל, מה קרה?"
"אבא," לחשתי, "אורי שלח אותי הביתה באוטובוס חמישה ימים אחרי קיסרי חירום כדי לקחת את המשפחה שלו לארוחת צהריים. אני עוזבת אותו. אני לא חוזרת."
שקט של שתי שניות. ואז הוא אמר, בקול שקט מכדי להיות לא מסוכן: "איפה את? תגידי לי בדיוק איפה האוטובוס נוסע."
"אנחנו עוברים עכשיו את צומת מוריה."
"תרדי בתחנה הבאה. חכי לי שם, אני יוצא עכשיו. את והנכד שלי חוזרים הביתה."
עשר דקות אחר כך ישבתי על ספסל בתחנה, והאודי של אבא עצר לידי. הוא יצא מהרכב, הסתכל עליי, ראה את התפרים המדומים מתחת לחולצה, ואז לקח בעדינות את המנשא מהזרועות שלי. "אני אקח אותו. תעלי."
בתוך הרכב, המזגן נשף אוויר קר, ופתאום כל השרירים שלי השתחררו. התינוק ישן באפס מאמץ על חזהו של אבא. עלינו על דרך פרויד צפונה.
"אבא," אמרתי, "אני לא דורכת יותר בדלת של הדירה ההיא."
"אני יודע," הוא אמר בלי להסיט את המבט מהכביש. "אז אנחנו הולכים להיכנס אליה עכשיו. תביאי את הדברים שלך. ואת המפתחות של הלנד קרוזר."
"זה הרכב שלי, הרשום על שמי," הזכרתי לו.
"בדיוק. לכן תקבלי אותם בחזרה ידידותית – או פחות."
הגענו לרחוב שקט בשכונת נווה שאנן. חניתי ליד הבניין. חלקנו דירה בקומה שלישית, מעלית קטנה, דלת כחולה. אבא החזיר לי את המנשא עם התינוק, והוא צעד ראשון.
הדלת לא הייתה נעולה. בתוך הסלון, כל המשפחה ישבה מסביב לשולחן הקפה, צלחות עם שאריות חומוס ופיתות מולן. אורי קפא עם כוס בירה ביד. מיכל פתחה את הפה, אבל אבא הקדים.
"ערב טוב," הוא אמר והניח תיק ריק על הספה. "טל באה לקחת את החפצים שלה. ולהיות ברור, גם את הרכב. אורי, תביא בבקשה את המפתחות והרשיונות."
אורי קם. "מה?! לא תיקחי שום דבר, טל, תפסיקי עם ההצגות. ישבתי איתם שעה, נו."
קרן מיהרה לעמוד לידו. "היא תמיד עושה דרמות. אמרנו לך."
לא עניתי. פסעתי לחדר השינה, שלפתי מזוודה מתחת למיטה, והתחלתי למלא אותה בבגדים שלי ושל התינוק. באצבעות שקטות קיפלתי, בלי להסתכל לאף אחד.
בסלון, אבא ניגש לאורי. "הרכב," הוא חזר. "עכשיו."
אורי ניסה לצחוק. "זה של שנינו."
"זה רשום על שמה. מתנה ממני. יש לי קבלות, יש לי העברת בעלות. או שאתה מוסר מפתחות מרצון, או שאני מתקשר למשטרה לדווח על גניבת רכב – ואחר כך נתראה בבית משפט."
אבנר קם. "אתה מאיים על הבן שלי?"
אבא חייך, אבל העיניים נותרו קרות. "אני לא מאיים. אני מתאר תרחישים. עכשיו, המפתחות."
אורי הושיט יד לכיס, הוציא את הצרור עם מפתח הלנד קרוזר, וזרק אותו על הרצפה. אבא התכופף, הרים, ניגב אותם על החולצה. בדיוק אז יצאתי מחדר השינה, מזוודה ביד אחת, המנשא בשנייה. התינוק פקח עיניים, בכה מעט, ונרגע שוב.
"יש לך הכול?" שאל אבא.
"הכול," אמרתי.
מיכל זעפה. "אישה קטנה וחסרת תודה. גם אני קמתי אחרי ניתוח."
לא עניתי. יצאנו.
בחניה, אבא פתח את דלת הנהג של הלנד קרוזר. "אני אנהג. את תשבי מאחור עם הקטן."
התיישבתי, חגרתי את המושב לתינוק, נשענתי על החלון. אבא התניע, נסע לאט ברחוב. במראה האחורית, אורי וקרן עמדו על המדרכה – קטנים יותר, מטושטשים יותר.
הרמזור ביציאה מהשכונה התחלף לירוק.
אבא הביט בי במראה. "מה את רוצה לאכול כשנחזור הביתה?"
"פיצה," אמרתי. "עם פלפלים."
והוא הנהן. ככה פשוט.
