"אני עם הבנות עושה פה על האש, ואת תשקי את הערוגות!" ירקה מירב לפתע לרותי, ביחד עם השקית של הבשר המתובל שנחתה על שולחן העץ בחצר, ליד חבילת הכוסות החד-פעמיות.
רותי, בת חמישים ואחת, מזכירה רפואית במרפאה בהרצליה, רק חייכה. היד שלה כבר הייתה בכיס הסינר הישן, האצבע על כפתור שחור קטן.
תוך שתי שניות וחצי עלתה מהאדמה שריקה עדינה, כמעט מנומסת. עשרות ראשי ממטרה שחורים בצבצו בין ערוגות התותים והקישואים, ומיד פרצו סילוני מים קרים שכיסו את כל הגינה — בדיוק בפינה שבה מירב כבר פרשה מגבת חוף פרחונית וסידרה כיסאות מתקפלים לחבורה הרועשת שהביאה איתה.
המים נחתו ישר על המנגל בדיוק כשהפחמים התחילו לתפוס צבע, ועל שלוש חברות של מירב ששלפו באותו רגע בקבוקי גולדסטאר מהצידנית ניתכה מקלחת קרה כמו בינואר בירושלים.
"מה זה?!" צרחה מירב, מנסה להציל את הווסט מזמש החדש שקנתה בקניון עזריאלי. השיער שהחליקה בבוקר במספרה נדבק לה למצח.
"רותי, תכבי את זה מיד!"
רותי עמדה על המרפסת המקורה, יבשה לגמרי, וחלצה את כפפות הגינון בקצב שלה.
"למה לכבות, מירבל'ה? את בעצמך אמרת שצריך להשקות את הערוגות. אז זהו, אני משקה."
זו הייתה מערכת השקיה אוטומטית. יורם, בעלה, התקין אותה שבוע קודם לכן. הם החליטו שלמשק באים לנוח, לא לרוץ עם הצינור וכאב הגב.
חברות של מירב נסוגו לעבר השער, גוררות תיקים רטובים ומקללות בשקט. מירב נשארה עומדת באמצע החצר, נושמת בכבדות, מביטה בגיסתה במבט שהיה עלבון טהור.
כדי להבין איך הגענו לרגע הזה, צריך לחזור חמש שנים אחורה.
רותי ויורם מעולם לא היו אנשים עם כסף. הוא נהג באוטובוס של אגד בקו העירוני בהרצליה, היא עבדה במרפאה. כל חייהם סבבו סביב המשכנתא על דירת שלושה חדרים בהרצליה, שבועות עבודה מתישים וחופשות זולות באילת פעם בשנתיים. המשק הקטן שהיה להם מחוץ לעיר, ליד עמק חפר, כדונם וחצי עם בית ישן, ירשו מהדוד של יורם — במצב שקשה אפילו לתאר: הגג שקוע, העשבים גבוהים עד המותן, בור מים חלוד.
חמש שנים, כל סוף שבוע, השקיעו שם את מה שנשאר להם מכוח ומזמן פנוי. יורם תיקן את הגג בעצמו, החליף רצפות, בנה פרגולה. רותי עקרה שורשים, הביאה אדמה פורייה במשאית, שתלה עגבניות ומלפפונים, סידרה ערוגות פרחים. הם הפכו את חלקת האדמה הזאת לגלויה — בית שמריח עץ, שבילים נקיים, דשא ירוק ופינת ישיבה נעימה ליד המנגל.
ובדיוק כשהעבודה הקשה נגמרה והמשק סוף סוף הפך לגן עדן, מירב גילתה את הקסמים של המקום.
מירב, בת ארבעים ושש, עבדה כפקידת קבלה במספרה בהרצליה. היא ראתה בעצמה אישה מיוחדת, שלא נולדה לעבודה פיזית. החיים האישיים שלה גלגלו אותה בלי הצלחה מיוחדת, אז כל סוף שבוע היא הייתה צריכה "להיטען מחדש". והמשק המחודש של אחיה נראה לה כמו ספא בחינם.
בהתחלה הגיעה לבד. רק לשתות קפה, להתמתח בערסל. רותי, כמארחת טובה, ערכה את השולחן, שירתה אותה, האזינה לתלונות על הבחור האחרון שלא התקשר. אבל התיאבון של מירב גדל. עד מהרה היא התחילה להביא חברות, ואחר כך גברים שבקושי הכירה מטינדר. הם היו מגיעים למשק בשבת בבוקר, מדליקים מוזיקה מרמקול בלוטות', משתלטים על הפרגולה, ומודיעים ש"עכשיו תור לנוח".
רותי, אחרי שבוע מתיש במרפאה, במקום לשתות קפה שקט בבוקר, מצאה את עצמה עובדת בית בלי משכורת.
"רותל'ה, נגמר הלחם, תעשי לי טובה תקפצי לשופרסל."
"רותי, יש כלים מלוכלכים, תשטפי כשיהיה לך זמן, טוב? הלכנו לים."
"רותי, למה המלפפונים שלך כאלה רזים? תשקי יותר!"
יורם, אדם שקט ופייסן, לא רצה להסתכסך עם אחותו הצעירה.
"נו, תעזבי אותה, רותי," נאנח בלילות. "אין לה משק משלה. חבל עליה, לא?"
לרותי לא היה חבל על המשק. חבל היה לה על עצמה. הגב כאב לה אחרי המשמרות, הרגליים התנפחו, וסוף השבוע הפך למשמרת שנייה. היא ניקתה אחרי האורחים, שטפה הרים של כלים שמנוניים, האזינה לשיחות שיכורות של המחזרים של מירב, ורצה עם דלי מים כבד בין הבור לחממה.
הכוס גלשה לפני שבועיים. מירב הביאה חבורה של חמישה אנשים. הם חגגו עד שלוש לפנות בוקר, העירו את כל השכונה, רמסו את ערוגת הפטוניות שרותי כל כך אהבה, ובבוקר הלכו והשאירו על השולחן הר של שאריות אוכל, שקית אשפה קרועה שהתנים כבר פרקו, ואת המנגל מלא פיח.
באותה יום ראשון רותי לא אמרה מילה. פשוט אספה את הזבל בשקט, והדמעות זלגו לבד. יורם יצא למרפסת, ראה את הגב הכפוף של אשתו ואת הפטוניות המרוסקות, ופניו הרצינו. לקח מגרפה בלי מילה והתחיל לעזור.
באותו ערב, כשחזרו העירה, יורם התיישב ליד שולחן המטבח, פתח את המחשב הנייד ואמר:
"טוב, ככה זה עומד. הטלוויזיה החדשה לסלון תצטרך לחכות. מצאתי קבלן. ביום חמישי אני לוקח יום חופש מהעבודה, נוסעים למשק, מתקינים מערכת השקיה."
רותי הרימה את המבט, מופתעת:
"יורם, זה יקר…"
"הבריאות יקרה יותר. שלך ושלי," קטע אותה. "ועוד דבר. עם מירב אני מדבר בעצמי. נמאס ממנה."
ההתקנה הייתה מהירה: בקר חכם, משאבה, ממטרות טמונות באדמה. עכשיו, כדי להשקות את כל המשק, מספיק ללחוץ על כפתור בשלט. באותו ערב רותי הלכה בגינה כמו ילדה, לוחצת על הכפתור שוב ושוב, רואה איך המים עושים לבד את מה שקודם עלה לה בגב.
ואז הגיעה השבת. יורם נסע לחנות החומרה לקנות צבע לגדר, ורותי נשארה לבד במשק. הכינה תה צמחים, לקחה ספר שכבר חודש לא הצליחה לסיים, והתיישבה בכיסא הנדנדה במרפסת. שקט. ציוץ ציפורים. ריח של עץ מחומם בשמש. מושלם.
עד שליד השער חרקו בלמים ונשמע הצחוק הרם של מירב.
הם נכנסו בלי לצלצל בפעמון — מירב ושלוש חברות שלה. עם תיקים, שקיות, רמקול ששאג שיר מזרחי.
"היי רותי! איפה יורם?" צעקה מירב, חולפת על פני המרפסת כאילו היא בעלת הבית. "באנו לעשות על האש! תזרקו את הדברים שם על הדשא, בואו נדליק את המנגל!"
רותי קמה וניגשה למעקה.
"מירב, שלום. איך הגעתן? לא חיכינו לאורחים."
"מה אורחים בכלל, אנחנו משפחה!" נופפה מירב בידה. "לא צריך הרבה. רק תחתכי לנו קצת ירקות טריים, מלפפונים. וצלחות אמיתיות, לא מפלסטיק, לא נעים לנו לאכול מפלסטיק."
היא סקרה את המשק במבט כאילו הייתה הבעלים:
"וחוץ מזה, כבר כמעט ערב. אנחנו עם הבנות עושות פה על האש, ואת תשקי את הערוגות! אין סיבה לשבת בלי לעשות כלום."
בדיוק באותו רגע יד רותי גלשה לכיס…
המים המשיכו לזרום. המערכת הייתה מתוכנתת להשקיה נדיבה. הדשא הפך תוך דקות לביצה קטנה, הפחמים במנגל כבו לגמרי, הפכו לגוש שחור.
"תכבי את זה!" צווחה מירב בקול שלא היה שלה, מנסה להתגבר על רעש המים. רצה לעבר המרפסת, החליקה על הדשא הרטוב, בקושי שמרה על שיווי המשקל, והכתימה בבוץ את הנעליים הלבנות שקנתה בקניון.
רותי לחצה על הכפתור ללא חיפזון. המים נעלמו באותה מהירות פתאומית שבה הופיעו. הממטרות שקעו באדמה. על המשק ירדה שתיקה, רק טפטוף מעלי עץ התפוח.
מירב, ספוגה במים, השיער מבולגן, האיפור נמרח על הפנים, רצה לעבר המרפסת:
"את השתגעת לגמרי?! הרסת לי את הווסט! הרסת לנו את כל היום! אני מתקשרת ליורם, הוא יראה לך מה הוא יגיד! את פה בכלל לא אף אחת, זה המשק של אח שלי!"
רותי לא הספיקה לענות. השער נפתח ויורם חזר בדיוק באותו רגע מחנות החומרה, פחיות צבע ביד. וכשראה את התמונה — הדשא הספוג, הבוץ המתיז, חברות אחותו בורחות דרך השער, ומירב עצמה עומדת כמו תרנגולת רטובה — הוא נעצר במקום.
"מה קורה פה?" קולו נשמע נמוך וכבד.
מירב רצה אליו מיד, מחליפה את הטון התוקפני בטון בכייני:
"יורם! אשתך השתגעה לגמרי! באנו לבקר כמו בני אדם הגונים, והיא הרטיבה אותנו במים כמו כלבים! בכוונה! תסתכל עליי, אני רטובה כולי! תוציא אותה מפה, היא רודפת אחרינו!"
יורם הניח את הפחיות על הרצפה. העביר את המבט ממירב לרותי, שעדיין עמדה על המרפסת, ואז למנגל הכבוי ולדשא המוצף.
"עם צינור?" שאל בשקט.
"כן! ככה סתם, מים עלינו!" אישרה מירב, בטוחה בניצחונה.
"מירב," יורם נשם עמוק ושלף מכיס המכנסיים שלט שחור, זהה לזה של רותי. "זה לא צינור. זו מערכת השקיה אוטומטית. התקנו אותה כדי שרותי סוף סוף תוכל לנוח במשק שלה."
מירב נדמה.
"איך זה 'שלה'? זה המשק שלנו! של המשפחה!"
"לא, מירב. זה המשק שלי ושל רותי. אנחנו קנינו אותו, אנחנו בנינו אותו, פה שברנו את הגב שלנו. ואת מגיעה לפה רק כדי להרוס לנו את מצב הרוח ולתת פקודות."
"איך את מעזה… אני אחותך!"
"בדיוק בגלל זה סבלתי את זה כל כך הרבה זמן," ענה יורם בתקיפות. "אבל הסבלנות שלי נגמרה בשבת שעברה, כשראיתי את רותי אוספת זבל אחרי המסיבה שלכם ובוכה. אז תקשיבי טוב ותזכרי."
יורם צעד קדימה. הוא לא צעק, אבל היה משהו בקולו שגרם למירב לסגת בלי משים.
"מהיום, את מגיעה לפה רק אם מזמינים אותך. בלי הפתעות. בלי חבורות של חברות או גברים שבקושי מכירים. אם את באה, את עוזרת. עוקרת עשבים, צובעת, שוטפת כלים. ולאשתי אף אחד לא יגיד מה לעשות בבית שלה. ברור?"
מירב נשארה עם הפה פתוח. מעולם לא ראתה את אחיה כך. הוא, תמיד כל כך פייסן, הביט בה כמו זר גמור — גבר בטוח בעצמו, מוכן להגן על משפחתו בכל מחיר.
"אתם… קמצנים!" פלטה לבסוף, אוספת מהדשא הרטוב את שקית הבשר. "שתיחנקו לבד עם המשק שלכם! אני לא דורכת פה יותר!"
היא הסתובבה, כמעט החליקה שוב, וצעדה בראש מורם לעבר השער, שם כבר חיכו לה חברותיה הקפואות.
"בנות, נוסעות!" הוציאה פקודה. "אין פה מה לעשות עם אנשים כאלה משוגעים."
השער נטרק. דקה אחר כך נשמע המנוע מתניע, והרכב של מירב, משאיר אחריו ענן אבק, נעלם בדרך לעיר.
יורם עמד רגע, מביט בדרך, ואז אסף את פחיות הצבע וניגש למרפסת. רותי הביטה בו בעיניים פקוחות לרווחה. עשרים ושתיים שנות נישואין וידעה שהוא אדם אמין. אבל באותו רגע הרגישה שהיא מתאהבת בו מחדש.
"נו, הצפת אותם כמו שצריך?" שאל, מצביע לעבר הדשא.
"הצלתי את הפחמים," חייכה רותי. "רק שעכשיו הם רטובים."
"לא נורא, אני מביא עצים יבשים, נדליק מחדש." יורם עלה למרפסת וחיבק אותה. הוא הריח בנזין ועץ טרי חתוך. "איך את? נבהלת?"
"לא," רותי נשענה על כתפו. "רק לחצתי על הכפתור. השאר קרה לבד."
באותו ערב הם ישבו בפרגולה עד מאוחר. השמש שקעה מאחורי עצי האורן, צובעת את השמיים בגוונים של אפרסק וסגול. העצים היבשים פצפצו במנגל, וריח עשן חמים התפשט בכל המשק.
על השולחן היה אוכל פשוט אבל הכי טעים בעולם: תפוחי אדמה חדשים מבושלים עם שמיר, מלפפונים טריים מהערוגה, נקניקיות מהמכולת בפינה, ושיפודים ריחניים שיורם צלה בלי שום חיפזון.
בפעם הראשונה כבר הרבה זמן, במשק שרר שקט. שום רמקול לא צעק שירים, שום כוס זרה לא קישקשה, אף אחד לא דרש לחם או שהשיפודים ישטפו. רק שניהם, שירת הצרצרים בעשב הגבוה מאחורי הגדר, ורוח ערב עדינה.
"את יודעת?" אמר יורם במחשבה, מוזג לרותי תה חם מהתרמוס. "המערכת הזאת יצאה ממש טובה. לא שילמנו עליה לחינם."
"כן," חייכה רותי, מלטפת את השלט בכיסה. "דבר ממש שימושי. מציל מבצורת וגם ממזיקים."
הם צחקו. ערב רגיל לגמרי של אנשים רגילים לגמרי על דונם וחצי רגיל לגמרי. אבל באותו רגע לא היה מקום שקט או טוב יותר בעולם כולו.
ולפני שהלכה לישון, רותי עוד הספיקה לשלוח הודעה לבן שלה, שלמד באוניברסיטה בבאר שבע: "אבא שלך עשה משהו היום. אספר לך כשתבוא."
היא כיבתה את המסך, השאירה את הטלפון על השידה ליד השלט השחור, ונרדמה בלי חלומות.
