במשך שישים ושבע שנים הייתי אישה שאף אחד לא מדבר עליה. אמא מסורה, מורה לפסנתר מכובדת, אלמנה שקטה. ובגיל שישים ושבע התחלתי לרדת במדרגות עם חולצה חדשה ושפתון, והרגשתי את המבט של גברת כהן מהקומה השלישית על הגב, כאילו תפסה אותי גונבת.
יוסף גר מתחתיי מאז ומעולם — כלומר מאז שעברתי לשכונה בחולון לפני שש שנים, אחרי שאהרון נפטר. הכרנו ב"שלום-שלום", לפעמים היה עוזר לי להעלות את הקניות מהאוטו כשהייתי חוזרת מהשוק בימי שישי.
ידעתי שאשתו נפטרה לפני ארבע שנים מסרטן, שיש לו בן שגר באילת ובחורה צעירה שבאה לבקר פעם בשבוע, ושהוא מגדל על המרפסת עצי לימון ועשבי תיבול — כל הקיץ היה ריח של בזיליקום עולה כשפתחתי את החלון.
ביום ההוא — יום שלישי, השבעה עשר במרץ, אני זוכרת בדיוק — נפגשנו בחניה. אני חיפשתי את המשקפיים בתיק, הוא יצא לקחת את הרכב לשטיפה. הוא עצר ואמר:
"גברת רבקה, את מכירה את הנמל ביפו? יש שם בית קפה קטן על המזח, חבר מהעבודה סיפר לי. לא הייתי ביפו איזה עשרים שנה."
החזקתי את המפתחות ביד ופתאום לא ידעתי לאן להכניס אותם. כאילו הפעולה הפשוטה — לפתוח את הדלת — דרשה החלטה גדולה יותר.
"אז חשבתי ככה," המשיך יוסף, "שאדם יושב ויושב, והבזיליקום שלו גדל, והוא לא זז. אולי תבואי איתי? לקפה. ביום שישי."
אמרתי כן. בקונסרבטוריון, שם לימדתי פסנתר כבר שמונה עשרה שנה, אף אחד לא התרגש. המורה לחלילית אפילו לא הרימה את הראש מהתווים כשסיפרתי לה. רק מלמלה: "נו, יופי, כי כבר נמאס לי לראות אותו לבד עם העציצים האלה."
הבת שלי התקשרה ברביעי בערב, כמו שהיא מתקשרת תמיד — בימים קבועים, בשעה קבועה, כמו פגישה ביומן שהיא לא מפספסת אף פעם. סיפרה על העבודה, על הילדה, על זה שבעלה שוב שכח לשלם את חשבון הארנונה. ואז שאלה מה אני עושה ביום שישי.
"נוסעת ליפו," אמרתי. "עם השכן. לקפה."
שקט. כזה שקט שיודעים שהשיחה התהפכה.
"עם איזה שכן?" הקול של ענת התקשה.
"עם יוסף. מקומה ראשונה. את מכירה אותו, הוא תיקן לך פעם את הפנצ'ר באופניים."
"אמא. תקשיבי." ענת לקחה נשימה כל כך חזקה ששמעתי את זה דרך הטלפון. "את בת שישים ושבע. אבא מת שש שנים. ופתאום את נוסעת עם מישהו ליפו?"
"לקפה, ענת."
"אנשים ידברו."
המילים האלה הכו בי יותר ממה שהייתי רוצה להודות. לא כי פחדתי מהן. אלא כי שמעתי בהן את הקול של אמא שלי — אישה שבמשך כל חייה עשתה רק מה שמקובל, ומתה בידיעה שלא הפסידה כלום, כי אף פעם לא ניסתה כלום.
יוסף נהג במאזדה הישנה שלו, לאט, טיפה יותר מדי לאט בנתיב השמאלי בכביש החוף, אבל לא התלוננתי. שמענו רדיו — אייל גולן, אחר כך חדשות, אחר כך עוד פעם מוזיקה. דיברנו על הילדים, על הפנסיה, על זה שהמחירים בסופר הפכו להזיה. נושאים רגילים. שום מתח רומנטי, שום מבטים. שני אנשים באוטו, שפשוט נוסעים לאנשהו.
בית הקפה על המזח היה קטן, ישן, ומלא בתל אביבים צעירים עם כלבים קטנים. לקחנו שולחן בחוץ, כי מרץ היה חמים. יוסף הזמין קפה שחור, אני קפה הפוך — תמיד אהבתי ככה. ישבנו, הסתכלנו על הים, ושתקנו.
והשקט הזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי מאז. כי עם אהרון, בסוף, שתקנו מתשישות. עם ענת שתקתי מפחד, שהיא תקרא משהו בקול שלי. עם עצמי שתקתי מבדידות. ועם יוסף — שתקתי כי הרגשתי טוב, ולא היה צריך למלא את זה במילים.
נסענו פעם שנייה. שלישית. בפעם השלישית טיילנו בשוק הפשפשים, ויוסף סיפר לי על אשתו — על מרים, שהייתה חולה ארבע שנים והוא טיפל בה לבד, כי הבן גר רחוק, ולבקש עזרה הרגיש לו כמו תבוסה.
הוא סיפר על זה בשקט, בלי רחמים עצמיים, כאילו כבר למד לחיות עם זה. אבל כשהוא אמר: "חסר לי מישהו שפשוט ישב איתי," ראיתי את הידיים שלו על ההגה — פרקי האצבעות נהיו לבנים. לא אמרתי כלום, רק פתחתי את החלון טיפה, כי הרגשתי שצריך אוויר.
ענת לא ויתרה. התחילה להתקשר כל יומיים, מה שלא קרה אף פעם. שאלה לאן נוסעים, מתי חוזרים, אם הוא עולה אליי לדירה. כאילו הייתי בת שש עשרה עם חבר חשוד מדי.
"אמא, השכנים מדברים," היא אמרה לבסוף.
"מי מדבר?"
"גברת לוי מהקומה השנייה ראתה אותך נכנסת לאוטו שלו."
"עם תיק, ענת. אני נוסעת לקפה, לא בורחת לקנדה."
אבל ענת לא צחקה. היא הגיעה ביום שישי בלי להודיע — היא, בעלה והילדה. התיישבו בסלון, הילדה ציירה במטבח, וענת התחילה ב"אני לא רוצה שתחשבי שלא אכפת לי."
בעלה שתק. היא דיברה. שאנשים. שהכבוד של אבא. שמה יחשבו. שהשכנות. שזה לא מתאים.
שמעתי בסבלנות. הסתכלתי מסביב — על הפסנתר הישן, על התמונות של אהרון על המדף, על הכרכרה ההיא מחרסינה שקנינו בטיול לירושלים — חפצים של חיים שלמים, שאף אחד מהם לא שאל אותי מה בא לי.
"ענת," אמרתי, "אני אוהבת אותך, אוהבת את הנכדה. אבל אני בת שישים ושבע, ואם לא אעשה משהו בשביל עצמי עכשיו — אז מתי? אבא היה מבין. אמא שלי לא הייתה מבינה. ובגלל זה בדיוק אני צריכה לנסוע."
ענת השתתקה. בהתה בי כאילו ראתה משהו בפעם הראשונה — לא אמא, לא סבתא, לא אלמנה, אלא אישה שרוצה משהו ולא מתביישת בזה.
בעלה, אורי, הזיז את הכוס תה על השולחן הלוך ושוב, ואז אמר בשקט: "אני חושב שרבקה צודקת."
ענת הביטה בו במבט קטלני. קמה, הלכה למטבח, מזגה לעצמה מים, שמה טיפה ברז. ואז חזרה. התיישבה. זקפה את הגב.
"אוקיי, אמא," היא אמרה, כל מילה שקולה. "אבל יש לי תנאי אחד."
"איזה?"
"שתשלחי לי הודעה כשאתן מגיעות. וכשאתן חוזרות. כל פעם."
"את," תיקנתי אותה בעדינות. "כשאתם מגיעים."
ענת מצמצה. לרגע נראה היה שהיא הולכת להגיד משהו — ואז, במקום זה, היא חייכה. קמט קטן בזווית הפה, כזה שלא ראיתי אצלה מאז התיכון.
"בסדר, אמא," אמרה. "אבל את יודעת — אם הוא יעז לפגוע בך, אני אגיע לחולון."
ביום שישי נסענו פעם חמישית. יוסף חיכה בחניה עם חצי תרמוס קפה לדרך, כי החליט שחבל לבזבז עשרה שקלים על כל כוס בתחנת דלק. לבש חולצה מכופתרת בצבע תכלת, מגוהצת כאילו יצא עכשיו מהמכבסה, ונראה היה שהוא הסתפר. הריח מהאפטר שייב שלו — משהו נקי, כמו סבון ישן — מילא את הרכב.
בכניסה לבניין חלפתי על פני גברת כהן. עמדה עם שקיות מהסופר וכלבה הקטן, והסתכלה עליי כמו שמסתכלים על מישהו שעושה מעשה לא מובן.
"בוקר טוב," אמרתי.
"בוקר אור," היא ענתה. ואז, כשכבר עברתי: "מזג אוויר יפה לטיול."
נכנסתי למאזדה. יוסף הגיש לי כוס קפה מהתרמוס — לא שאל, פשוט הגיש. הרדיו ניגן משהו ישן, אולי מתי כספי, אולי שלמה ארצי, אני לא בטוחה.
ואז הטלפון צפצף. הודעה מענת.
"שתהיו. ותעשו חיים."
הראיתי את המסך ליוסף. הוא הסתכל, קרא לאט, ואז הנהן פעם אחת — ככה, בשקט, כמו מי שמבין שמשהו השתנה.
"יש לך בת טובה," הוא אמר, והכניס הילוך ראשון.
יצאנו מרחוב המגורים. אור הבוקר היה רך, כזה שמגיע באפריל, והרחוב היה ריק — רק חתול רחוב אחד ישב על הגדר של גברת כהן, וליקק את הכפה.
פתאום יוסף כיבה את הרדיו.
"רבקה," הוא אמר, "אני רוצה להגיד לך משהו."
והלב שלי — הלב שלי, שבגיל שישים ושבע חשבתי שכבר שכח איך זה — דפק מהר יותר.
"כן?"
"החולצה החדשה שלך — היא באמת יפה."
הסתכלתי עליו. הוא הסתכל על הכביש. ואז שנינו צחקנו — צחוק משוחרר, כזה של אנשים שהבינו שמותר להם.
ונסענו. ליפו. לקפה. בפעם החמישית.
השמועה בבניין עשתה את שלה. כשחזרנו בערב, העציץ של הבזיליקום של יוסף עמד על אדן החלון שלו, מפיץ את הריח שלו באוויר. על דלת הכניסה לבניין היה פתק מודבק — מודעה על אסיפת דיירים ביום שני הבא.
יוסף קרא אותה, הוציא עט מהכיס הקדמי, ורשם בפינה: "אני מגיע +1."
צילמתי את זה. שלחתי לענת.
היא ענתה תוך דקה: "אם צריך, אני באה לאסיפה."
באותו לילה, בפעם הראשונה מאז שאהרון הלך, השארתי את הדלת למרפסת פתוחה. הריח של הבזיליקום עלה מלמטה, והשמיים מעל חולון היו בהירים, כמעט שקופים.
ענת התקשרה שוב באותו לילה. לא דיברנו על יפו. דיברנו עליה — על העבודה שלה, על הבעל שלה, על זה שהיא אף פעם לא אמרה לי שהיא חוששת שהיא לא מספיק טובה בתור אמא. ישבתי על המיטה, הסתכלתי על התקרה, ושמעתי את הבת שלי מדברת אליי — לא בתור אמא שלה, אלא בתור אישה.
"את יודעת," היא אמרה פתאום, "כשאמרת לי את המשפט הזה — 'אם לא עכשיו, אז מתי' — לא הפסקתי לחשוב עליו. גם על עצמי."
"מה חשבת?"
"שאולי גם אני צריכה לנסוע מתישהו לקפה."
לא אמרתי כלום. רק חייכתי אל הטלפון, ביקשתי ממנה שתחבק את הילדה, ואמרתי לילה טוב.
בשבת, בארוחת הצהריים המשפחתית, יוסף בא. ענת הביאה סלט חצילים. אורי הביא בקבוק יין אדום. הילדה ציירה על המפית בזיליקום — כי זה מה שהיא ראתה במרפסת של יוסף, וזה הרשים אותה יותר מהכל.
ישבנו, אכלנו, דיברנו. ובשלב מסוים, כשענת קמה למזוג עוד קפה, היא נגעה לי בכתף — נגיעה קטנה, קלה, כמעט מקרית.
"אמא," היא לחשה, "תראי."
הסתכלתי. יוסף והילדה ישבו על השטיח בסלון. הוא לימד אותה לקלוע צמה מעלי בזיליקום יבשים, והאצבעות שלו — אצבעות של איש זקן, עם העור היבש והציפורניים העבות — עבדו לאט, בזהירות, כמו שהיו עובדות על תו של פסנתר.
ענת התיישבה לידי. בעלה הסתכל מהצד, חיוך קטן בזווית הפה.
"אז," אמרה ענת, בקול שכבר לא היה קשה, "בפעם הבאה שאתם נוסעים — אני והילדה מצטרפות."
"לקפה?"
"כן, אמא. לקפה."
ויוסף, שכנראה שמע למרות שהעמיד פנים שלא, הרים את הראש ואמר: "בכיף. אבל בתנאי אחד."
"מה?"
"שאתם משלמות על הדלק."
וכל השולחן צחק. גם אני. גם ענת. גם הבעל שלה. והילדה, שלא הבינה על מה צוחקים, צחקה הכי חזק מכולנו.
למחרת בבוקר, כשירדתי לזרוק את הזבל, מצאתי בחניה חתיכת בזיליקום טרי על השמשה של האוטו. לא היה פתק. לא היה צריך להיות.
גברת כהן עברה לידי עם הכלב שלה. עצרה. הסתכלה עליי, על הבזיליקום, על הדלת של יוסף.
"בוקר טוב," היא אמרה.
"בוקר אור," עניתי.
והיא חייכה. לא חיוך של "תפסתי אותך". חיוך אחר. כזה של אישה שגם היא, פעם, לפני הרבה שנים, אולי קיבלה בזיליקום על השמשה.
"שיהיה בהצלחה," היא אמרה, והמשיכה ללכת.
אספתי את העלים מהשמשה. הכנסתי לכיס. ועליתי במדרגות — לא לבד, לא ממהרת, לא דואגת.
הרדיו מהדירה של יוסף ניגן שוב אייל גולן. או שלא. אולי זה היה אחר.
