יומן, מה שקרה הלילה יישאר איתי לעד.
אני כותבת מהחדר בבית החולים, כמה שעות אחרי הלידה, ואני עדיין רעדה שלמה.
הגעתי לכאן לבד. בעלי, דניאל, עזב אותי כשהייתי בחודש השני. ברגע שנודע לו על ההריון, הוא ארז תיק ונעלם. בלי שיחות, בלי הסברים. נשארתי לבד עם הבטן, עם הפחד ועם השאלה איך אעבור את הלידה בלי איש לצידי.
הלידה הייתה ארוכה. שעות של צירים ותשישות. אבל כשהתינוק בכה בפעם הראשונה, כל הכאב נמחק. הוא היה בריא ושלם. ד”ר אורי ברק, רופא הנשים, עטף אותו בשמיכה ולקח אותו בזרועותיו כדי להניח אותו על זרועותיי.
ואז פתאום הוא עצר.
הידיים שלו רעדו קלות. הוא הביט בפניו של התינוק, אחר כך הביט בי, ובעיניו התמלאו דמעות.
שאלתי: “דוקטור, הכול בסדר?”
הוא לא ענה. הוא רק הנהן בראשו, לא מסוגל לדבר. אחרי כמה שניות, בקול שנשבר, הוא לחש משהו שהשאיר אותי משותקת.
הוא הבחין בכתם לידה קטן על הזרוע של בני.
הוא הסתכל עליו שוב ושוב, ואז אמר לי שיש לבנו אותו כתם בדיוק. בנו, אבי, שנעלם מחייו לפני שנים ושהקשר איתו נותק לחלוטין.
והמשפט הבא שלו הפיל אותי: “הבן שלי הוא האבא של התינוק הזה. זה הנכד שלי.”
הרגשתי שהעולם מסתובב סביבי. הבנתי בבת אחת — דניאל, בעלי שעזב, הוא הבן שלו. כל השנים שהוא חיפש אותו, הוא עמד מולי עכשיו.
כל הבדידות של הלידה, כל התחושה שנטשתי, נעלמו ברגע אחד. משהו עמוק ואדיר הציף אותי. לחצתי את הבן שלי אל חזהי בחוזקה, מולי עמד רופא נסער שהבין שהתינוק הקטן הזה בדיוק איחד מחדש קשר משפחתי שנשבר לפני שנים רבות.
