הכריזו על העלייה לרכבת, ואיתי יצא אל הרציף. אחרי שבוע של נסיעת עבודה חזר הביתה. הוא נכנס לקרון, מצא את מקומו ליד החלון. בעודו מתמקם, שמע מישהו נושם בכבדות ומתקדם במעבר. הוא הסתובב: אישה מבוגרת, תיק על גלגלים שנראה יותר כמו תרמיל, מעיל סתיו ומטפחת צבעונית סביב הראש, עמדה מולו וניסתה להסדיר את הנשימה.
„זהו,” חשב איתי, „סבתא, בטח השכנה שלי, עכשיו תבקש שאחליף איתה מקום.”
„תראה, בני,” אמרה אחרי שהתנשמה, „נראה לי שהמקום שלי הוא ליד החלון.”
ואכן, המקום שלה היה ליד החלון. היא התחילה להתעסק ולסדר את החפצים. איתי שם לב שהשכנה שלו בת שבעים ומשהו. „מדהים,” חשב, „בגיל הזה נוסעים, למה לא נשארים בבית?”
לבסוף היא התיישבה, הניחה את ידיה על ברכיה, כמו תלמידה. נוסעים עלו וירדו, אבל המושב שלידה נשאר פנוי, ואיתי כבר השלים עם הרעיון שייסע עם נוסעת קשישה, שאין מה לדבר איתה.
הרכבת יצאה. אחרי זמן קצר עבר פקח ובדק כרטיסים. האישה הוציאה מהתיק שמיכת צמר, פרשה אותה וסידרה בקפידה. אחר כך חזרה והתיישבה, ופתחה בדיבור:
„אני לא רגילה למושבים האלה. בבית יש לי מיטה רכה, ופה אשבור את הגב. לא נסעתי מאז שהייתי צעירה, וכבר לא קיוויתי שאסע.”
איתי הנהן ושתק.
„קוראים לי רבקה לוי. ואיך קוראים לך?”
„איתי.”
„ומה השם המלא?”
„איתי בר. אפשר פשוט איתי.”
„כן, בטח, אתה צעיר, אפשר גם בשם הפרטי. אתה נוסע לבקר?”
„למה לבקר?” הופתע איתי. „אני חוזר הביתה מעבודה.”
„ככה! הביתה, זה טוב. ואני דווקא יוצאת מהבית בזקנתי.”
היא פתאום השתתקה והביטה מהחלון. לאיתי נדמה שעיניה התמלאו דמעות, אף שלא בכתה. הוא חש בושה על כך שקיבל אותה בקרירות.
„ואת, הביתה או מהבית?” שאל, כדי לרכך את הקרירות.
„מהבית, בני, מהבית. הנסיעה כאן לא אורכת אפילו יום, ובכל זאת אני נרגשת כל הדרך.”
„למי את נוסעת?”
„לבת שלי.” רבקה שלפה ממחטה מכיסה וניגבה דמעה.
„אז צריכה לשמוח, ואת בוכה.”
„ואני באמת שמחה. חמש שנים לא ראיתי את הבת שלי. כבר חשבתי שלא אראה אותה יותר.”
„מה, איבדתן קשר?”
„איבדנו, בני, ברצון איבדנו. האופי שלנו לא נתן לנו מנוחה, הגאווה הפריעה לנו לחיות בשלום, ולכן לא התראינו כל השנים. מרגע שהבת שלי גדלה, הפסקנו להסתדר. גידלתי אותה לבד, בלי אבא. לא היה פשוט; רבנו המון. בפעם הראשונה היא התחתנה רק כדי להכעיס אותי, אבל לא היה לה טוב. במקום לתמוך בה, האשמתי אותה. ככה חיינו בריב כל החיים. היא גם הפנתה את הנכדה שלי נגדי, עשתה לי דווקא בכל דבר. לפני חמש שנים היא מכרה את הדירה, עזבה, ואפילו לא אמרה לאן.
הלכתי למשטרה, ניסיתי לברר, הייתי מטורפת מדאגה, היא עזבה עם הנכדה. אחר כך הודיעה, כתבה שהכול בסדר, שהיא נישאה, אבל שאסור לי לחפש אותה ואסור לי לבוא, לעולם. עם המשא הזה חייתי כל השנים. במרוצת הזמן הבנתי שגם אני טעיתי. וגם אם היא לא הקשיבה לי, גם אם נעלבה, היא הבת שלי.
לפני שנה הגיע מכתב מנועה. ככה קוראים לבת שלי. היא כתבה איפה היא גרה, שהיא כבר מזמן התגרשה, שהיא בעצמה סבתא, ושאלה מה שלומי. בכיתי כל הלילה. עניתי לה שאין לי חיים בלעדיהן. אחר כך דיברנו בטלפון, והבנו ששתינו אשמות.
לשירה, הנכדה שלי, נולד תינוק – כלומר, נין בשבילי. נועה עוזרת לה בהכול, וגם יש לה עבודה, היא לא יכולה לצאת. היא קראה לי לבוא. אז מה נשאר לי? סגרתי את הבית, נתתי לשכנה את המפתח וביקשתי שתשגיח, תפעיל חימום אם יהיה קר. ארזתי תיק והחלטתי לנסוע אל הבת שלי. מי יודע כמה זמן עוד נתון לי; אני רק רוצה לראות אותה.”
איתי שתק. הוא חשב על אמו, שהוא ממעט לבקר. היא גרה במושב, ושם גרה גם אחותו הגדולה. תמיד חשב שהאחות תשמור עליה. ועכשיו, פתאום, אחרי הסיפור של רבקה, חזהו נצבט וגעגועים הציפו אותו. הרי הוא הבן, ואמא שלו מתגעגעת אליו ורוצה לראות אותו יותר.
איתי שוחח עם רבקה כל הדרך, והזמן עבר בלי שהרגיש. כשירדה, עזר לה. הוא הבחין באישה נאה שהולכת לקראתן, מביטה לעברן בדאגה. הוא התרחק. שתי נפשות קרובות נפגשו במבט, התחבקו, ולא יכלו להיפרד. שתיהן בכו. המפגש היה כל כך מרגש, שאיתי לא פקפק לרגע שהכול יהיה ביניהן טוב. הפעם, בטוח, טוב.
הוא ניגש הצידה, רצה להשתיק את ההתרגשות שנפלה עליו. והרבה דברים הסתדרו לו בראש אחרי המפגש הזה. הוא שלף את הנייד וחייג לאמא. פתאום, סתם כך, רצה לומר: „אמא, הגעתי, אני פה, בסוף השבוע אני בא.”הטלפון צלצל פעמיים, ואז נשמע קולה של אמא, זהיר ומתוק. „איתי? מה קרה?” „כלום, אמא. רק רציתי לשמוע את הקול שלך.” הדממה שנמתחה ביניהם הייתה מלאה. „גם אני אותך, בני,” אמרה בלחש, כאילו קראה את ליבו. „בסוף השבוע?” „כן,” ענה, ופתאום ידע, „אבל לא בסוף השבוע. תוך שעה אני אצלך.” „מה?” „תשאירי לי תה חם.”
הוא ניתק, קם, וירד בתחנה הבאה. רוח הערב נשבה, אבל הוא לא הרגיש קור. כרטיס לאוטובוס, שוקולד קטן בדוכן, והנה המושב. כשירד במושב, ראה אותה עומדת בשער. היא לא אמרה כלום, רק פתחה את זרועותיה. הוא נכנס לחיבוק הזה, ופתאום הבין בדיוק היכן הוא צריך להיות. לא בסוף השבוע. עכשיו. כאן.
