עוד לפני שהכריזו על העלייה לרכבת, אורי כבר עמד על הרציף. אחרי שבוע של נסיעת עסקים הוא חזר הביתה. הוא נכנס לקרון, איתר את הדרגש התחתון שלו, ובעודו מסתדר, שמע מישהו מתנשף בכבדות כשהולך במעבר הקרון. הוא הסתובב: אישה מבוגרת עמדה ממול, מנסה להסדיר את נשימתה, עם תיק נגרר על גלגלים שנראה יותר כמו תרמיל גב, במעיל סתיו ובצעיף צבעוני.
“נו, זהו,” חשב לעצמו אורי, “הסבתא הזאת בטח תתחנן שאחליף איתה מקום ותבקש את הדרגש התחתון.”
“תראה, בני, נראה לי שהמקום שלי תחתון,” אמרה הנוסעת, אחרי שנשמה קצת.
ואכן, הדרגש שלה היה תחתון. היא התחילה מיד להתעסק ולהניח את חפציה. אורי הבחין שהיא בת יותר משבעים. “לא ייאמן,” חשב, “בגיל כזה נוסעים ברכבת. למה לא יושבים בבית…”
הסבתא התיישבה סוף סוף על הדרגש שלה, והניחה את ידיה על ברכיים כמו תלמידה. נוסעים נכנסו לקרון, אבל הדרגשים העליונים נשארו ריקים. אורי כבר השלים עם העובדה שייסע עם נוסעת מבוגרת, שאין ממש על מה לדבר איתה.
הרכבת יצאה לדרך. כעבור זמן קצר הגיעה הכרטיסנית והביאה מצעים. האישה מיד החלה לסדר אותם בקפידה, פורשת ומסלסלת. אחר כך התיישבה שוב ופתחה בשיחה:
“אני לא רגילה למיטה כזאת. בבית יש לי מזרן רך, ופה אני אשבור את העצמות. לא נסעתי ברכבת מאז הנעורים, וכבר לא קיוויתי שאסע שוב.”
אורי הנהן והמשיך לשתוק.
“קוראים לי מירב מזרחי… ואיך קוראים לך?”
“אורי.”
“ומה השם המלא?”
“אורי ברק. אבל אפשר פשוט אורי.”
“כן, בטח, אתה צעיר, אפשר בשם הפרטי. נוסע לבקר?”
“למה לבקר?” הופתע אורי. “אני חוזר הביתה מנסיעת עבודה.”
“ככה! הביתה, זה טוב. ואני, לעומת זאת, יוצאת מהבית בזקנתי.” האישה השתתקה פתאום והביטה מבעד לחלון. לאורי נדמה שעיניה התמלאו דמעות, אבל היא לא בכתה. ופתאום הוא התבייש על כך שהתייחס אליה כל כך קרירות.
“ואת, לכיוון הבית או דווקא מהבית?” שאל אורי, כדי לרכך את הקור.
“מהבית, בני, מהבית. בגלל זה הכול לא מוכר לי. הנסיעה היא רק יום וקצת, ועדיין יש לי אי־שקט בדרך.”
“ולמי את נוסעת?”
“נוסעת לבת שלי,” מירב שלפה מטפחת מהכיס וניגבה דמעה.
“זאת סיבה לשמוח, ואת בוכה.”
“אני שמחה. חמש שנים לא ראיתי את הבת שלי, וכבר חשבתי שלא אראה אותה יותר.”
“אז אבדתן קשר?”
“אבדנו קשר, בני, ברצון אבדנו קשר. האופי שלנו לא נתן לנו מנוח, הגאווה הפריעה לנו לחיות בשלום. ברגע שנועה גדלה, הפסקנו להסתדר. גידלתי אותה בלי אבא, והיה לנו הכול: רבות ועלבונות. בפעם הראשונה היא נישאה דווקא כדי להכעיס אותי, אבל לא היה לה טוב. ואני לא תמכתי במילה טובה, האשמתי אותה… ככה רבנו כל החיים. היא הסיתה את שירה, הנכדה, נגדי, ועשתה הכול דווקא. לפני חמש שנים היא מכרה את הדירה ונסעה בלי לומר לאן. הלכתי למשטרה לעשות בירורים, דאגתי, כי היא נסעה עם הנכדה.”
“אחר כך היא הודיעה על עצמה וכתבה שהכול בסדר, שהיא נישאה, אבל שאני לא אחפש אותה ושלא אבוא אליה לעולם. ועם המעמסה הזאת חייתי כל השנים. במשך הזמן הבנתי שגם אני טעיתי. נכון, היא לא הקשיבה לי, נכון, היא נעלבה, אבל היא הבת שלי.”
“לפני שנה, פתאום, הגיע מכתב מנועה, ככה קוראים לבת שלי. היא כתבה איפה היא גרה, שהיא התגרשה מזמן, שהיא בעצמה סבתא, ושאלה לשלומי. בכיתי כל הלילה. אחר כך כתבתי לה שאין לי חיים בלעדיהן. ואז שוחחנו בטלפון והבנו ששתינו אשמות.”
“לשירה נולד ילד, אז יש לי נין. נועה עוזרת לה בכל דבר, וחוץ מזה יש לה עבודה, היא לא יכולה לעזוב הכול… היא הזמינה אותי. ואני? סגרתי את הבית הקטן, ביקשתי מהשכנה להשגיח עליו ולהפעיל חימום מדי פעם אם קר. ארזתי תיק והחלטתי לנסוע לבקר את הבת, כי לא ידוע כמה זמן עוד נותר לי, ואני רוצה לראות אותה.”
אורי שתק. הוא חשב על אמו, שביקר לעתים רחוקות. היא גרה במושב, וגם אחותו הבכורה גרה שם. הוא תמיד חשב שהאחות משגיחה עליה. אבל עכשיו, אחרי הסיפור של מירב, משהו צרב לו בחזה, געגועים גדולים נפלו עליו. הרי הוא הבן שלה, ואמא שלו מתגעגעת אליו ורוצה לראות אותו הרבה יותר.
אורי שוחח עם מירב לאורך כל הדרך, והזמן חלף בלי שהרגיש. הוא עזר לה לרדת מהקרון, והבחין באישה נאה שניגשה לעברם, מביטה בדאגה. אורי התרחק. שתי נשים שהן בשר אחד נפגשו במבט, התחבקו, והתקשו להיפרד. שתיהן בכו. המפגש היה כל כך מרגש, שאורי לא היסס לרגע: הכול יהיה ביניהן בסדר. עכשיו, בטח שיהיה בסדר.
הוא הלך הצידה, רצה להשתיק את ההתרגשות שתקפה אותו. והרבה דברים התבהרו לו אחרי המפגש הזה. הוא שלף את הנייד וחייג לאמא. משום מה, פשוט התחשק לו לומר:
“אמא, הגעתי, אני במקום. בסוף השבוע תחכי לי, אני בא לבקר.”
