זוכר אני את הילדות, איך הייתי יוסי, נער מתל אביב, וכשהייתי בכיתה א’ נוצרה סביבי דמות שלא אשכח לעולם. רותם פודברזני כך קראו לה במשפחה, אך אנחנו קוראים לה רותם, שם שאין לו מקבילה אחרת בעברית מודרנית. אמא שלה, לאה, הייתה יפהפייה בעיני כל השכונה, בטן מלאה וגדולה, והייתה גאה בבן זוגה, יואב, שבכל פעם שחזקה את ידו חייך בגאווה.
לאה היתה מגררת עגלה מהשער של הבית, והייתי רואה את העגלה מנצנצת באור השמש במראה של חלום. בזמן שהייתי מתבגר, רותם גדלה לבשה שמלה בהירה עם רצועה גדולה על הראש הרך שלה, וברק על פני השיער. היא הייתה מתרוצצת אל השער של בית ההורים, משחקת עם חברותיה, ובונה בית קטן ליד חצר הבית.
אני צפה את כל זה מהחלון של הבית המשקיף על הכביש, בדיוק מול בית הפודברזני. יום אחד לאמא לאה ביקשה: «יוסי, תתן רותם בברכה». והייתי לי משימה כמעט כשנה הייתי האפוטרופוס של ילדה בכיתה א’.
בבוקר הלכנו יחד לבית הספר בשקט, עד שרותם לא החזיקה חזק ולא יכלה יותר, והחלה לספר לי סיפורים משעשעים מהשיעורים. השיעורים שלה הסתיימו מוקדם, והיא חיכתה בסבלנות ליום שבו גם אני אשחרר. לעיתים חזרתי הביתה עם חברי הכיתה, ורותם הלכה לצידי. הרגלתי לחכות לשער בבוקר, וכשהיא יצאה, לקחתי אותה יד ביד והלכנו יחד עד לבית הספר.
בשנה הבאה, באוגוסט, ביקשה רותם ברוך שארץ לנסוע עם חברותיה. משם הלכו הילדות קדימה, ואני הלכתי במרחק, ערוך לעזור ברגע הצורך. וכשקרה ביום חורפי אחד הופיע בר על פני השביל, מתנפנף וקורק, והנערות נבהלו. עמדתי ביניהן ובין הציפור, והן עברו ברעש גדול.
הקיץ הבא עברתי ללמוד בכפר סמוך, קריית שמונה, שם הייתה ישיבה של עשרת ימי חורף, וחזרתי הביתה רק בסופי שבוע ובחופשות. רותם כמעט שכחה מי אני צעדה בעיניים מורדות ולא שלחה ברכה. אחרי זה נרשמתי לאקדמיית הטסים, ובקרתי בבית רק במקרים נדירים.
באחד הערבים, כשיצאתי מאחת הארוחות, קראה לי לאה מבית הפודברזני: «הנה היא, רותם שלנו!». ראיתי אותה בחלון וצחקתי, ותפלאתי: «מתי היא החזירה?». היא נאנחה בחיוך: «הגיע הזמן» ובכך אמרה שהחיים משאירים לנו הפתעות טובות מההורים.
מעט זמן לאחר כך נזכרתי ברותם, שזפתה במרפסת כשאור היום נפל על החלון. היא יצאה עם דלי במרור בעמוד המים, והרוח פתחה את הוילון במקצב של ריקוד. בבוקר אחר, רותם, לבושה במדים של חובשים, הלכה למבחנים, ואני חשתי שוב רצון ללוות אותה.
הדבר האחרון שהביא אותי לבקיעה היה קולו של יואב, כשסייעתי לו לתקן גדר: «קול כזה ייקח אותך אפילו לקצה העולם!». יום אחד, כשיצאתי מהשער עם דלי מים, פגשתי אותה ליד העמוד. היא פתחה: «שלום!». ובכך פגעה בי בלב.
הדלים נזרמו לאט, ולא הצלחתי לחשוב על נושא לשיחה. ברכתי דרכי חזרה עם תחושה של געגועים עמוקים נראה שאחרון סוף, נפל עלי אהבה.
לאחר השירות, הועמדתי בחלוקת תפקידים, ונשלחתי לעבר הצפון, לעיר חיפה. בפעם הבאה שחזרתי הביתה, קיוויתי שהיום הוא היום שבו אשאל את רותם אם היא מוכנה להכיר אותי ברצינות היא כבר הייתה בגילה המתאים. ביום הראשון, נחתתי מתשושות על הדרך, ולאחר מכן נפתחו ימי עבודה קשים. אבי, כשכל שנה, תכנן את השימוש האופטימלי בכוח העבודה העודף.
בבוקר של היום השני, הלכנו ליער למקטע רחוק לקטוף עצים, ואז לחתוך אותם ולתלות במחסן. לפני חופשתו הקטנה של יוסי, אבי הכין שינוי במבנה האמבטיה החלפת קורות תחתיות ושינוי דלת. אחר כך החליף גם רצפת האחלה, ולבסוף החליף רצפת האורווה של הפרות. שבועיים חלפו כזמן נעלם.
לפעמים הסתכלתי על שערי השכנים, שלעיתים היו נעולים. לפעמים יצאו לאה או יואב, אך רותם לא חזרה. שאלתי את אמי: «אמא, למה רותם איננה נראית?». ענתה: «היא נרשמה ללימודים, חיה בעיר עכשיו». כך חזרתי למרחק לחיפה.
שנה אחרי השנה, ראיתי רותם פעם אחת בלבד, וזה היה בלתי נעים. חזרתי לצפות מבעד לווילון הטול. ארצה שלחצה איתו בחורף, בחורף רץ בחורף, והאיש הגבוה מהכפר, עם בדיחות משלו, קיבל חיוך מרוחק מרותם, והמשיכה לצפות בו בקלילות. לבסוף גיליתי שהיא נישאת ליואב ועוברת כעת במרכז גרציית הקשישים.
אמא, כששמעה על כך, אמרה לי: «יוסי, הפסק להתלונן, אינך עוד ילד». כך, זוכר אני את כל הסיפור, ומשאיר את הרגשות מתוקים-מרירים של הילדות בעבר שלנו.
