מגיעה לך האמא, תתארגני!
מתקיים סנטימן שכל ילד במקלט מחכה לשמוע את המילים האלו, אבל אורית מתרסקת מהן כמו משוגע.
תזזי, למה את יושבת?
שרה לוי, האחראית על המקלט, מתבוננת באורית בלי להבין למה היא לא שמחתה. החיים במקלט אינם מתוקים, והרבה ילדים בורחים לשוט בטבע. והיום מחזירים את אורית לביתה, והיא לא מרוצה.
אני לא רוצה, היא משיבה, פונה אל החלון. החברה שלה, מיקה, מסתכלת עליה, אך שותקת. גם מיקה לא מבינה את תגובתה. היא הייתה שמחה לחזור הביתה, רק שאין לה מקום שם.
אורית, למה? שואלת שרה. האמא מחכה לך.
אני לא רוצה לראות אותה, ואני לא רוצה לחזור אליה.
הנערות האחרות מקשיבות בסקרנות, ושרה מחליטה שהשיחה אינה למי שמע חוץ מהן.
בואי איתי.
המאפייה לוקחת את אורית לחדר קטן ומביטה בה בעדינות.
אם אמא שלך עשתה טעויות רבות, היא עדיין מנסה לתקן. לא סתם אפשרו לה לקחת אותך חזרה.
חשבתם שזה בפעם הראשונה? מתרסקת אורית ומניפה בראש. זאת כבר הפעם השנייה שאני במקלט. בפעם הראשונה, אמא שלי הציגה עצמה בתור מתקדמת, חיבלה בקבוקים, ניקתה את הבית, קנתה מזון, קיבלה עבודה. כשבאו לביקורת, הכל נראה נאה. ואז החזירו אותי, והיא חזרה להרפות. היא משתמשת בי רק כדי לקבל תשלומים.
אורית, אני לא יכולה לשנות את זה, ולדעת שהבית אולי יותר טוב ממשיכה להאוץ שרה.
יותר טוב? אתם יודעים מה זה רעב? מה זה ללכת לבית ספר בנעליים קרועים כשבחוץ מינוס עשרים? מה זה להסתתר בחדר ולתפלל שהחברים של האמא לא ייכנסו? למה לא מסירים לה את הזכות ההורית?
דמעות זורמות מהעיניים של אורית. כן, היא לא אוהבת במקלט, אבל היא יודעת שהיא תקבל אוכל, לבוש וביטחון יחסי. הביתה הכול שונה.
אין לי איך לעזור לך, נשמה, מתרפקת האחראית.
היא מרגישה אנושות על אורית, ילדה חכמה ושובבה למדי עבור מקלט. אולי אימה הייתה מישהי מרתקת לפני שהשתכרה. אחרי שבע שנים בעבודה, זו הפעם הראשונה ששרה מתמודדת עם ילדה שלא רוצה לחזור הביתה.
אפשר לי לגור לבד? שואלת אורית. הייתי עובדת, משכירה לעצמי חדר.
רק כשאת תעברי גיל 18, מסרבת שרה.
כמעט שמונה עשר! אני כבר בוגרת!
שרה מסכימה שאורית גדולה מידי, אך היא אינה יכולה לשנות זאת.
לצערך, את צריכה מלווה מבוגר. אולי יש מישהו שיכול לקבל על עצמו את האפוטרופסות? שואלת היא. ואפשר להגיש בקשה לביטול זכויות ההורה של אמא שלך.
אין לי יותר אף אחד כשהייתה חיה סבתא, היה לי יותראופחות, ועכשיו זה בלתי נסבל.
והאם יש לך אב?
הוא התעלה… הוא מת.
אורית אומרת זאת כאילו זה דבר רגיל, כי כך זה.
אין לו קרובים?
אורית חושבת לרגע.
נראה שהיה לו אם חיה אם, אבל אני לא מכירה אותה. היא לא הייתה בחיים עם הבן שלה, ואני מבינה למה משקרת היא. גם אני לא הייתי מדברת איתה.
טוב, מציע שרה, תנסי עדיין לגור עם אמא, ואני אחפש על סבתך. סוכמים?
אורית מנידה בראש. מה עוד נשאר לה?
האם האמא מבצעת הצגה של קונצרט. היא רצה לאורית, בוכה בקול רם במקלט, מבקשת סליחה, מחבקת אותה.
אורית לא מגיבה. היא יודעת שאם יחליטו לחזור הביתה, האמא תחזור להיות מה שהיא הייתה.
הדבר קורה. ביום הראשון האמא מתאמצת, ביום השני חוזרת הביתה עם בקבוקי שיכר.
הכל חוזר למקומו. האמא שותה, מאבדת את העבודה, ואורית חוזרת לחיות בגיהנום.
כשהערב מגיע, גבר שיכור חודר לחדר של אורית, והיא מצליחה להוציאו בחשיבה רבה ומבינה שזה גבול.
לשמחתה, שרה נותנת לה את מספר הטלפון שלה, ואורית מתקשרת, מודיעה: צריך ללכת לרחוב או לחזור למקלט.
מצאתי לך סבתא, אומרת האישה. אפנה אליה. היא בת גיל סביבות שלושים אם היא מסכימה, תוכל לקבל אפוטרופסות.
אורית מתעקשת לנסוע איתה. למרות שהיא לא מכירה את סבתה, היא מקווה שסבתה לא תדחה אותה, ותוכל לחכות כמה שנים עד שתהיה פטורה.
הדלת נפתחת על ידי אישה בת שישים, יפה ואלגנטית.
מה תרצו? שואלת.
אנטינה מיכאלובנה? שואלת שרה.
כן, זאת אני.
את סבתי, מתבלבלת הילדה. מה עם כל השאלות?
מה?
אני בתו של בנך.
ברור. מה אני יכולה לעשות עבורך? משיבה אנטינה במרחק.
אפשר לשבת ולדבר? מנסה שרה למנוע מהאישה להגיב יותר.
בסדר, אבל לא הרבה. אני צריכה להתכונן לעבודה.
אנטינה מזיגה להם תה. מדי פעם היא מסתכלת על אורית כאילו היא חייזר. היא לא אומרת לה דבר.
שרתי מתארת את המצב במלואו.
אתם מבינים שהייתה בנותכם עלולה לחזור למקלט, אבל אתם יכולים לקבל אפוטרופסות.
למה זה לי? שואלת אנטינה.
אה מתביישת שרה. היא בתכם.
לא מכירה אותה. ואם האמת, אינני רוצה להכיר אף אחד. בני גרם לי הרבה כאב. אני רוצה לשכוח את כולו.
תביני, אורית גרה במצב נוראי, ואתן יכולות
אורית מפסיקה את שרה לפני שהיא מסיימת.
אנטינה, אינך מכירה אותי ואני לא מכירה אותך. וכן, אינני רוצה לדעת יותר. אבל גם אני רוצה לשכוח את ההורים, כמו סיוט. לפי החוק אינני יכולה, כי אני קטנה. עם זאת, אני מבקשת רק כמה ניירות והיתר לגור איתך עד שאהיה בוגרת. אני מסיימת כיתה ט’ ואז אחפש עבודה. אני מתכננת ללמוד במכללה כשאצא לדרך, אבל עכשיו צריך כסף. אני אחלק את השכר שתקבלו עלי על הפנסיה שלכם. אני לא מבקשת יותר מזה.
היא מציבה את האגרוף לכיוון האישה, כאילו אומרת אל תתעסקי יותר, אך אנטינה נראית מרוצה.
אומרים שתודות לשתייה הילדים נבנים חנונים, אבל זה לא המקרה כאן.
אתה רק תתגורר איתי שנתיים ואז תצא?
מבטיחה, אומרת אורית.
טוב, מסכימה. תנאים: אל תקרא לי סבתא, אל תיגע בדברים שלי, אל תביא חברים לבית. ברור?
מובן.
שרתי מדברת עם המוסמכים, והפעם האמא של אורית מקבלת ביקורת בבית המשפט. באותה עת, אנטינה ממלאת את כל הטפסים והופכת לאפוטרופוסית של אורית.
אורית עדיין מרגישה חוסר ביטחון, יש לה עוד שני חודשים בבית הספר, ואין לה כסף. אם סבתא לא תזין אותה, מה קורה?
בערב הראשון, אנטינה מזמינה את אורית לארוחת ערב. היא לא אכלה אוכל ביתי טעם לפני. האמא כמעט ולא הייתה מבשלת, היא לא הייתה זמינה לכך. ולמרות שאורית לא יודעת לבשל, היה קשה ללמוד כשבבית אין מזון.
למחרת, אנטינה מביטה בנעלי הספורט הקרועות של אורית ונושפת בכבדות.
לאחר הלימודים אפגש איתך, נקנה לך נעליים ובגדים נאותים, אומרת בקול שלא מאפשר ערעור.
אין לי כסף, מתנגדת אורית בחשק.
אני משלם. עדיף לי לבזבז מאשר לראות אותך נבוכה.
אורית מנידה.
אנטינה קונה לה ערכת בגדים וצעצועים. אורית מרגישה מבוכה, אבל האישה אפילו שואלת את דעתה.
שבוע לאחר מכן, אנטינה קוראת לאורית לדון.
איך הלימודים?
בסדר, מפנה אורית.
תראה לי את היומן.
הוא דיגיטלי, משיבה בחיוך מודע.
אלוהים אין אצלנו חוסר ניירות, טוב, תראה לי.
אורית מציגה את הציונים. היא מצליחה במקצועות, מבינה שמי שיתמוך היא בעצמה.
כל הכבוד, אומרת אנטינה.
במצב כזה צריך ללכת לכיתה י’ ואז לאוניברסיטה.
אם יש הורים שיתמכו בך, מתלהבת אורית במקצת. המצב שלי שונה.
אז תתכנני, אומרת סבתא, תעברי לכיתה י’, תחיי איתי עד שתיכנסי לאוניברסיטה.
אורית מרגישה בר מזל. היא רצתה להמשיך ללמוד, ואין יותר חוסר אפשרויות.
בין אנטינה לאורית נבנה גשר. הסבתא שואלת לעתים על הילד שלה, אך מסתתרת משאלתה לדעת יותר.
אורית סיימה תיכון והצליחה להירשם לאוניברסיטה. אנטינה שכירה מורים פרטיים, ובשנים האחרונות לפני הלימודים היא משפרת את הידע של אורית.
בקיץ לפני תחילת הלימודים, אורית מוצאת עבודה. היא מקבלת משכן, אך מבינה שתצטרך לפרנס את עצמה, ככה הוסכם עם אנטינה שלא תצא מהבית עד סוף הלימודים.
בסוף אוגוסט, אנטינה נכנסת לבית החולים איסקם.
אורית חוזרת הביתה, מוצאת אותה על הרצפה ללא תודעה, פוחדת שהיא מתה.
לאחר מכן, היא מקבלת רשות לבקר, רצה למוטל החדר ומקווה שהיא תחזור לחיים.
סבתא! חודרת לחדר. מה שלומך?
סליחה אנטינה, איך אתה מרגישה?
האישה מחייכת ומלטפת את שערי אורית.
קראי לי סבתא, זה מחמם. אני בסדר, רק ארגיש יותר זמן לתקות.
אקח על עצמי לטפל בך! עד שתבריאי לגמרי, אשאר איתך!
לא רוצה להיות מעמסה, אומרת אנטינה.
הייתי המשא שלך שנתקף לשנתיים. אתן לי הרבה יותר ממה שהאמא שלי נתנה. אני אדאג לך, רוצה זה או לא.
אנטינה נושמת עמוק, מנסה לא לגעת בעיניים.
טוב, אבל תנאי: אפילו לא תלך למתן דיור סטודנטים, שם זה משוגע. תישאר איתי.
סיכמנו, משיבה אורית, ואז מחבקת את סבתה. היא כבר מזמן רצתה לעשות זאת, אך עדיין לא הייתה בטוחה.
