איזה טף בגיל ארבעים ואחד! קרא לי לבן זוגי בזמן שהייתי מדברת עם בתינו. בגיל שלך כבר סבתא! עֲבִדִי, אל תדעי שטויות.
טוב, זה מה שאתה אומר והנה הוא אומר שאתה מתעקש. אבל חשבת על הילד הזה?
אני לא רוצה לרקוד עם בקבוק שתייה תחת הכתף בחתונה שלו!
ואם יקרה משהו בזמן שהיא קטנה? תחליטי, או שאני אעזוב אותך!
עזבתי עם דוד, בן זוגי, למעלה מעשרים שנה. נישאתי לדוד כשהייתי צעירה, עדיין סטודנטית.
בכל השנים האלו חישבתי שדוד הוא האדם הקרוב ביותר לי, העוגן והביטחון. מעולם לא חשבתי שהוא יפנה גב לי.
לא מזמן פרץ ויכוח חמור במשפחתנו הסיבה הייתה הריון מאוחר והפתעה בלתי צפויה.
דוד היה ברור במחשלתו לגבי עוד ילד:
יעל, נו, מה קרה? לפתע רוצה להיות אמא? יש לנו שלושה בנים מקסימים, איתן כבר באוניברסיטה, ונועם ואייל בת השמיני. זה מספיק?
ומה יחשבו עלינו אחרים? שההורים יפרצו משוגע?
דוד, חייתי וחלמתי על בת, לחצתי, אם אלוהים שלח לי תינוק, למה הוא לא צריך לבוא לעולם?
ואם שוב יוולד בן? נצטרך חמשה? נרתע דוד.
אני בטוחה שזה בת.
הבנים גם הם לא תמכו בי. כששמעו על ההרחבה, נועם ואייל הכריזו שהם לא מוכנים לחלוק את החדר.
הבן הבכור, איתן, גם הוא חרט את דעתו:
אמא, את לא מפחדת בגיל הזה? פתאום יקרה לך משהו?
הכל יהיה בסדר, איכנתי, אני לא כל כך זקנה!
המצב הזה קרה לי כבר לפני כמה שנים. כשחיכיתי לפעם השנייה, דוד היען באותו אופן.
באותו זמן איתן היה שלוש וחצי, הכסף היה חסר. חיינו עם הוריו של דוד, והיו מריבות קבועות עם החמות.
פתאום הרופאים אמרו שמדובר בתאומים, והדבר שינה הכול. החמות נתנה לדוד כסף למקדמת ראשונה לקניית דירה, והוא הפך ליותר מסור.
הילדים התאומים הפכו לשקטים, והייתי אפילו משינה.
איתן קיבל שמח, כי פתאום היה לו מישהו לשחק איתו, ויכול היה לדאוג למטלות הבית.
גם הפעם קיוויתי שכמעט ברגע הקסם הכול יסתדר.
אך כבר בשבוע השלישי החלו הבעיות הרגשתי בחילה במקום העבודה.
עבדתי יותר מעשר שנים כמטפחת ציפורניים, הרגשתי רגישות לריחות של לקי ג’ל ושמנים. פתאום הפקקיות הצבעוניות הפכו למעין רעל.
התרסית לא עזרה, המצב לא השתפר, ונאלצתי לוותר על ההכנסה.
יום שלם שכבתי במיטה, אפילו לשטוף כלים לא היה לי כוח. אפילו למטבח לא היה בא לי לבוא.
גם האוכל של המשפחה הפך לדאגה, מה שלא רצה דוד והילדים.
לאחר “הפיטורין” שלי, כספי המשפחה ירדו משמעותית. דוד, שעובד ככיבוד במיון, החל לעבוד משמרת של שני ימי עבודה רצופים כדי להרוויח יותר.
הבן הבכור עבר למחלקה ערב, וביום הוא מכר בחנות אלקטרוניקה.
כל יום חיכיתי למבטם של המשפחה, שלא תומך בי, אפילו ההורים אומרים שהולדת ילדה בגיל הזה מסוכנת.
שכניות הקומה העליונה לוחשות מאחוריי כשיצאתי לחנות, ואני מרגישה חשש.
הגעתי לשלב השני של ההיריון, והיה עליי לעבור בדיקת אולטרסאונד.
הרופא, במבט רציני, חקר את המסך ודיבר עם האחות על פרמטרים. אני שכבתי ללא תזוזה, פחדתי לשאף אפילו נשימה.
לאחר חצי שעה, אחרי שהמתח נגמר, שאלתי פתאום:
רופא, מה זה? בן או בת?
בת, ענה, אבל יש פה בעיה.
מה קרה? נבהלתי.
אל תמאמי, אבל עליי לומר: יש פגם בצינור העצבי, זה פגם חמור.
ב-23 שבוע, הצינור העצבי אמור להיות סגור, אצל בתנו הוא פתוח. הילדה עלולה להיות נכה.
דמעות יצאו לי:
אפשר להציל אותה? יש תרופות?
הרופא הביט רחוק ולא ענה.
יצאתי מהחדר והלכתי לאט בממשלת בית החולים, כאילו זמן קפא. הרגשתי כמו בחלום, לא שמתי לב לשום דבר.
כאשר חזרתי למכונית, לא רציתי לצאת, והלכתי בצעקה.
אחרי שהשתקפתי ונגבתי דמעות, חזרתי לדירה. דוד היה בבית, חימם ארוחת ערב במיקרוגל וצופה בחדשות.
לא היה אף ילד בבית.
זמן טוב לשיחה עם בעלך חשבתי.
היום הייתי באולטרסאונד, נפתחתי. הרופא אמר שהילדה בת, אבל יש לה פגם.
איזו פגם? שאל דוד.
פגם בצינור העצבי.
ומה אמר האחות אלכסיי פטרוויצ’? נזכרתי.
כלום הרופאה הציעה לחסל את הילדה, ואני סירבתי ולא קיבלתי הפנייה. אני לא יכולה לעשות זאת! היא בת שלי!
את משוגעת! אתה מבין מה זה אומר? הילדה תהיה נכה, אם תשרוד. מחר נלך יחד לרופא, אני אביא לך הפנייה.
לא אלך לשום מקום, דוד. אל תנסה לשכנע אותי
אם כך אל תתבסס עליי! לא אחזיק מעצמי לראות איך את מענישה את עצמך ואת הילדה!
דוד קם משולחן, נכנס לחדר השינה, שלף תיק ספורט גדול מתחיה והחל לארוז.
דוד, מה אתה עושה? צעקתי, אתה עוזב? בורח מהבעיה? היא לא רק שלי, היא גם שלך! איך אתה יכול להיות כל כך חוסר אחריות?
אני לא מתכוון להסבך! כשהסכמתי כשאמרת שתשמרי את הילד, חשבתי שהכול יעבור, אבל עכשיו לא אוכל לשאת עוד את הדרישות שלך!
זוכרת את הילדים הגדולים? ראית פעם ילד עם נכות? לאמא שלי היה בן עם פגם מוליד אחרי שבע שנים ממני, הוא חי חצי שנה בלבד.
עד היום אני נזכרת בתפילה האימהית ההיא. אמא כבר לא רצתה ילדים. אני לא יכולה לאפשר זאת. ואני אקח איתי את האחיינים!
דוד לקח את התיק, חבש מעיל ויצא מהדירה. לא הצליחתי לעצור אותו.
אמא של דוד, תמר, הופתעה מאוד לראותו בכניסה עם מזוודות.
מה קרה? התווכתם עם עוול? שאלה.
כן, אני מתכנן גירושין! עוול רוצה להביא לעולם ילד חולה, ואני לא מקבל את זה.
בני, האמא והילד הם יחד, לא רק היא. תירגע, אביא לך כוס תה.
דוד ישב, נשף עמוק ושאל את אמא:
אמא, האם היית מביאה לעולם איתן אם ידעת שהוא חולה קשות?
כמובן! קיוויתי עד הסוף שיש סיכוי להציל אותו. אז לא היו ניתוחים בלב. ובכל זאת, האם האולטרסאונד אף פעם לא טועה? הרופאים במרפאתנו לא עושים טעויות?
דוד נזכר פתאום בדבריו של השכן אלכסיי פטרוויצ’ שמס ראה ילד עם פגם לב אבל הוא נולד בריא לגמרי.
הרבה תלונות היו על רופא זה, הוא לחשב לחשוב ולחקור בעצמו.
בבוקר יצא דוד למרפאה. עלה למעלה אל חדר האולטרסאונד, אבל הדלת ננעלה. פנה לחדר הסמוך ושאל את האחות:
היום אין את אלכסיי? שאלה האחות. כל הפגישות הועברו, המכשיר שבור. הוא נופל שלוש פעמים ברצף.
הראש המטפל כעס, קנו מכשיר זול והוא נופל כל הזמן. היום מחכים למכשיר טכני מהאזור.
הספקות של דוד לגבי האבחנה הלכו וגדלו. קולגה שלו שעובד במרפאה פרטית, קיבל אותו שם למקרה שלנו.
כשחזרתי מהחנות, לא ציפיתי לראות את דוד בבית. הוא הביט בי ברצינות והורה:
נארוז, אמר בקצרה, נלך למרפאה פרטית. נראה מה אומרים שם.
הסתכלתי על הקלף האישי, לבשתי בגדים, ירדנו לשקט ברחוב.
במרפאה הפרטית קלטו אותי מיד. הרופאה חקרה את הצג זמן רב, ואז אמרה:
כל המדדים נורמליים, הילד מתפתח בהתאם לגיל. אין פגמים. בתכם חכמה מאוד. רוצים לשמוע את הלב?
דוד ועוּלי הנהנו בחיוך. דוד פרץ לבכות, והייתי מופתעת לדעת מה אמרו על האבחנה הקודמת.
לנו אמרו שהבת סובלת מפגם בצינור העצבי.
הצינור סגור, הילד בריא ומתפתח לפי הציפיות. עכשיו אתן את ההודעה על הניתוח.
הרגשתי כבד על הלב נמס, האור נפל עלי. דוד חיבק אותי בחוזקה ונשק את הלחי. גם הוא הרגיש הקלה.
כמובן שעוּלי חזרה לבדיקות רבות, ובכל פעם קיבלה תוצאה בריאה.
הבת של עוּלי ודוד נולדה בריאה לחלוטין. באישור היה כל המשפחה, אפילו אלה שהיו רוצים שנבטל ההריון.
כמה היא דומה לך, אמרה תמר, כשהיא מחזיקה את הנכדה בזרועותיה. תראי את העיניים הכחולות! גאה בך, דוד! אני מתגאה בך, בני!
דוד אהב את הבת מהרגע הראשון והיה איתה כל זמן פנוי.
אולי תסתכלי איתי בטלוויזיה, קלעה עוּלי, כדי שלא תסתובב עם דריה כל היום.
אחר כך, השיב דוד, יש לנו הרבה משימות עם דריה! טוב שלי?
האחים הבקירים, שהיו בטוחים שאין צורך בתינוק, קבעו לוחות זמנים לטיולים עם האחות.
עוּלי שמעה שהם ידאגו למטה, וידעתי שבנותם יטפלו בהם.
חברים, אם אתם רוצים עוד סיפורים, כתבו בתגובות ואל תשכחו ללחוץ לייק. זה נותן לנו מוטיבציה להמשיך לכתוב!
