**יומן, 10 ביוני 2026**
היום ישבנו אני והאםחמה על המיטה הישנה בחדר הקטן שלנו בכפר שומרון. שנינו לבושים בחום, חורף קפואתי חודר דרך החלונות, והמחיצה החמה של התנור היא היחידה שמחממת את הבית.
אין דבר שלא נוכל לעבור, אימא, אמרתי לה, מנסה להרגיע אותה. היא הייתה רק חמותי, כמעט ואמא, אבל לא היה לי שום קשר דמי עם היא.
כך חיו שלושה שלושה: אימאחמה, בני (דניאל) ואני, ציפורה. נישאתי בגיל שלושים, אחרי שנים של חיפוש, והייתי האישה השנייה של דניאל. כשנפגשנו, הוא כבר היה גרוש; אני לא פגעתי במערכת המשפחה הקיימת.
חמותי, מריה ארקדי, חיבתה אותי מיד, ואני חיבבתי אותה בחזרה. היא הייתה חמה, מסורה, ושיחקה תפקיד של סבתא בחיי.
הם מתכננים משהו, קרא דניאל בחיוך מרושע אחרי חמש שנות נישואין שנראו כחתיכה אחת של זמן.
אבל לאחר מכן הוא הפך קפדני וחריף. הוא צעק עליי, על אימאחמה, והסיבה הייתה חובתו החדשה בת זוגו החדשה. הוא התארך בבית הלילה ועלה עם ריח של משקה חריף.
יום אחד הוא הודיע לי שהוא רוצה לג divorce. הוא נתן לי יומיים לארוז. לפני שהספקתי אפילו להוציא את הדברים, באה החברה שלו עם מזוודה ענקית. אולי היא רצתה להראות לי את הקולית שלה בלונדינה ארוכה עם שפתיים גדולות ועצמות מצחיות שמזכירות לי יונה.
לא יכולתי למנוע את הצחוק שברח לי.
החלפת אותי במראה הזו, כמו פרה עם אוזניים גדולות? תשתמשי איתה, אני לא מצטערת, קראתי אליה בחצי קרק ועצבים.
היא שמחה, ואת עם אימאחמה שני סבתות, שני תרנגולות, ענתה באומרו.
איך את מתעלמת מאימי?, שאלתי.
האם היא תישאר איתנו?, חייכה היא, קופצתי בעיניים גדולות, תן לה לקחת אותה, למה אנחנו צריכים אותה?.
אמא, גם לך הגיע הזמן, אמרתי, את כבר לא צריכה להיות איתי.
אל תגעי בבית, אל תצא מהחדר שלי, נזעקה היא, מעכשיו אלבינה תנהל את הבית.
אל תדאגו, תנו לה ללכת עם החתול, התערבתי, ״החתול שלי!
זה האמא שלי!, קראה אלבינה.
האם אתה רוצה שאשתתף כחותנת? אחי, נאנח דניאל, מבטו ריק.
עייפתי את השיחה, והתחלתי לארוז. לקחתי מזוודה נוספת, תיקים, קופסה, תרופות, מסמכים, בגדים.
קחו את כל מה שאתם צריכים, אנחנו לא צריכים שום דבר של אחרים, אמרה אלבינה בקול רך, נכון, חמודי?
דניאל חיכה בצד, מבטו המפוחד מבטא כי הוא מבין שאימאחמה לא תסלח לו.
בעצם חצי שעה אחר כך, עמדנו ליד הרכב, מריה ארקדי יושבת בחלק האחורי ומנגבת דמעות בשקט, בלי להביט בבן שלה.
איך נמשיך לחיות, יקירה?, שאלתי אותה.
הכל יהיה טוב. יש לי חסכונות, ואני מקבלת פנסיה. נוכל לחיות על לחם עם חמאה, חייכה היא.
נסענו לכפר שבו עברתי את ילדותי. השמש זרחה, והבית היה קר. דלקתי את התנור, הביאתי מים, והכנתי קוטל.
הכל הולך כשורה. כאילו כל החיים כאן, אמרתי באהבה.
הסבא לימד אותנו הכל. טוב שהקנינו מצרכים, אין צורך ללכת לחנות. אני לא אוהבת חבילות של כפרים, חייכה מריה.
הבית התחמם לאטלאט.
מחר אנקה את כל הבית, הכרזתי.
פתאום נשמעו דפיקות בדלת.
שכן הגיע? לא ראית אותי זמן רב. רכבך חונה כאן, למה באת בחורף? יש בעיה?, שאל מר מיכאל פטאל, שכן שלנו.
הכול טוב, דוד מיכאל. הכל סודר, אספר אחר כך. שב איתנו לשתות תה, הזמנתי.
רציתי להזמין אותך, ואת לבד?, הוא קיבל את ההודעה, ופנה אל האישה שלצידו.
זוהי מריה ארקדי, והוא מיכאל פטאל, הצגתי.
תתקשרי אליי אם תצטרכי משהו, אמר.
בינתיים תודה, אמרה מריה.
שבוע עבר, והבית הפך לנקי ונעים.
את יודעת, ציפורה, אני גם מהכפר. נישאתי לעיר, הוא מת במצב של 23, ומכרת את הדירה. בני הבטיח שהוא יהיה איתי עד הסוף. הסתכלי איך חזרתי למקומי, סיפרה אלבינה.
אל תבכי, אני מבינה כמה זה קשה. גם לי היה קשה. אולי ייצאו לנו נכדים, הוספתי.
ממתי? אלוהים, מי הוא מיכאל פטאל?, שאלה אלבינה.
הוא גר לבד אחרי שהאישה שלו טבעה, הילד שלו נצלה על ידי שכן. הוא נישא לגור עם קברו של דוד, הוא בגילך, הסברתי.
חודש עובר וללא הודעה מדניאל. הוא לא התקשר גם לאימאחמה. פתאום צלצול ממספר לא ידוע בטלפון שלי.
ציפורה?, שאל הקול.
כן, השבתי.
בעלך מת בתאונת דרכים, אמר הקול.
זה בטעות, חזרתי.
לא, הוא היה שיכור ונפגע ברכבו. הוא היה עם בחורה, היא חיה, נחשפה מהרכב ללא פציעה. בואי לבחינת זהות, המשיך הקול.
המחשבות של מריה ארקדי נמסרו לי. מה לעשות?, שאלתי בקול דומם.
אמא, אל תדאגי, שבו. דניאל כבר לא כאן, אמרתי לחברה שלי.
איך זה קרה? זה אשמתי! העזבתי אותו!, קראה מריה.
הוא גרש אותך!, אמרתי.
כן, הוא גרש. אבל אני האמא. עכשיו הוא קיבל עונש, נחרתי.
אני מגיעה לבחינת זהות. דוד מיכאל יתמוך בי עד שאגיע, אמר דניאל, קולו כואב.
אנחנו נלך יחד, הוספתי.
הלוויה התנהלה, ויופיעו הצעדים להורשת הבית. דניאל לא הספיק להגיש בקשת גירושין; אהבותיו, מסיבותיו וארוחותיו היו רבות מדי.
דוד מיכאל הלך איתנו בכל מקום, מבטיח סיוע.
אני כאן עבורכן, נשים, לעתים תצטרכו עזרה, חיזק.
הבית השתנה במרץ: בגדים מלוכלכים על רצפות, כלים על הרצפה, ריח של בירה ישנה וניחוח מריח.
זה הבית שבנה בני! הוא לא היה כך לפני!, קראתי בתסכול.
מה אתם עושים כאן? זה הבית שלי, צאו!, קראה האישה עם השפתיים הגדולות והעיניים המבעיטות.
הצג את המסמכים!, גרש דוד מיכאל.
אין לי מסמכים, בעלי מת. אפילו נישואינו היה רק בטקס קטן!, צעקה.
לא היה גירושין!, נענה.
החתונה הייתה לפני זמן רב, ולכן כל זה שלי!, היא קראה.
די, מספיק עם האשליות! צאו מפה!, קרא דוד.
הוא ברח, האישה ברחה, והבית נותר ריק.
הסתכלנו על המסמכים: כל היה בסדר, החלפנו מנעולים וגרמנו לשנות קודים. הרבה מהחפצים נזרק, ודוד מיכאל המשיך ללוות אותי ומריָה ארקדי בכל דרך.
מצטער על כך שאתם חוזרים, הרגלתי אליכם, אמר דוד.
נחזור, ואתה, דוד, תבוא גם אתה, חייכתי.
החזרת אותי לנעורים, מריה נראית כמו האישה הראשונה שלי, סקרן דוד.
ואני שמתי לב איך אתה מביט בה, והוא מחזיק בך בחיוך, צחקתי.
שנה אחרי השנה, דוד ומריה נישאו, חייהם מתמלאים באושר. הם קיבלו נכדים, והיו מאושרים יחד עם ציפורה, שהפכה למורת שני ילדים שלקחה לחלק מהדאגות של האח והאחות.
הבנתי שלפעמים ההורים והקרובי משפחה אינם רק במזוגת הלידה הם נבנים גם על ידי מצבים קשים והחלטות בלתי צפויות.
היום, כשאני רושמת את השורות האלה, אני מרגישה שהחיים הם מסע של קשיים, אהבות, ונפילות, אך גם של תקווה ויכולת להרים את עצמנו מחדש.
ציפורה.
