היי, אז שמעת? אתמול הייתי עומדת לפני השער הקטן של הבית המשפחתי, משענת את הגב על גדר חביות. רצהתי מהר מהאוטובוס, מרגישה כאילו נשרפתי, ולא היה לי עוד כוח. כשהזכרתי את העשן הכחול-אפור מהאח, שםתי יד על החזה: הלב שלי דפק חזק עד שהרגשתי שהוא עומד לשבור לי את הצלעות. למרות שהאוויר היה קריר, הזיעה רפפה על מצחתי. נגבתי אותה במרקם יד, ופתאום דחפתי חזק את הבריח שמכניס.
עם מבט חד ראיתי שהמאוחר נתקן ברצפה. הבן שלי כבר לא שלח לי הודעות, אבל הוא לא שיקר הבית של האבא נשמר, בדיוק כמו שהבטחתי. קפצתי במדרגות של המרפסת, מוכנה לחבק את יוסי הקטן שלי.
פתאום הדלת נפתחה והופיע בחור זר, מראה עייף, עם מטלית מטבח על כתפו.
מחפשים מישהו? שאל בקול פרוע, מביט בי.
הקפצתי ממקומי.
ואיפה יוסי?
הבחור גרד את סנטרו בקושי, מביט בי בלי נימוס. הוא נקט מראה של אדם עני: ז’קט חורפי ישן, נעלי קלאס משומשות, תיק מלוכלך לבוש של מישהו שלא יודע מה הוא עושה בחום של קיץ, ועכשיו באוקטובר של כל השנה כאילו אין לו שום בגד חורפי חוץ מהקולג’ של הכלא.
יוסי הוא הבן שלי. איפה הוא? הוא בסדר?
הזר הרים כתפיים בחוסר עניין.
כנראה. אתם מי יודע מה. ניסה לסגור את הדלת, אבל חזר. יוסי לוי?
הנהנתי בראשי והנהנתי בקול.
קנית את הבית הזה לפני ארבע שנים. הכניסו אם תרצו
לא, לא! התערבתי, כמעט נופלת מהמדרגות. אתה יודע איפה הוא?
הוא נענע בראשו. פניתי אל הבריח. יכולתי ללכת לחברה שלי רונית, אבל היא מצפצפת עלי, תשתולל עם הלשון. ולב של אם מרגיש שמשהו רע קרה לבן שלה.
הולכת לאט לעבר תחנת האוטובוס, איבדתי את החשיבה במחשבות קודרות. מה קרה? יוסי היה בטוח מאוד… לפני ארבע שנים, הוא פנה ל”ידיד” והסתבך ברמאות. אם וראה לא לקחה על עצמה, הוא היה נידון לשנות ארוכה יותר. הוא גזר אותה, באותה תקופה, לחמישה שנים. שלושה ימים לפני זה, שחררו אותה על התנהגות טובה אפילו שילמו לה על הכרטיס.
ישבתי על ספסל בטון ולחצתי:
איפה לחפש אותך, חמודי?
הדמעות יצאו מהעיניים. הלב קפץ כאשר, שלוש שנים לפני, המכתבים של הבן הסתיימו. עכשיו הפחדים הכי גדולים שלי נראו אמיתיים: היא אפילו מכרה את הבית. נגבתי את הלחיים עם מטלית.
פתאום עמד רכב שחור לפני, הגבר האפל הבעלים החדש של הבית חבש לי נייר:
מצאתי את הכתובת הזאת במסמכים. אם תרצי, ארד איתך לעיר.
לקחתי את הנייר כמו מציל.
תודה, בחור, אל תדאג, אני אצליח. חייכתי חזרה, פניתי אל האוטובוס שעומד להגיע.
חצי שעה של ריגושים, פאניקה ואיבוד בעיר: סוף סוף, לפני שער של בניין ישן בקומת שלוש. לחצתי את המתקן כמה פעמים והחזקתי את הנשימה. הם אולי יפתחו לי את הדלת כדי לספר משהו נוראים. הדמעות בטלווז.
הדלת נפתחה והייתה לי השמחה הגדולה: יוסי, מתכוסס, קצת שיכור, אבל חי! התחלתי לבכות ולחבק, אבל הוא לא נראה שמח. ניסה להתרחק, משאיר את הדלת פתוחה במקצת:
איך מצאת אותי?
מתבלבל מהקבלת הפנים הקרה שלו, לא ידעתי מה להגיד. יוסי גרר אותי למדרגות:
מצטערת, אמא, אבל אי אפשר כניסה. אני גר עם אישה ששונאת משוחררים. תדאגי, אין לי כסף.
ניסיתי לדבר על מכירת הבית, אבל הדלת נחשפה כמו פקיעת רובה בלב. לא בכיתי יותר. בראש מוריד, ירדתי במדרגות. רונית הייתה צודקת: זה היה ילד של חוטב. חייבת להודות ולסבול מהביקורת, בלי קורת גג.
חזרה לכפר, הגורל קפץ: רונית מתה לפני חצי שנה; הבית שלה מתמלא בנכדים כמעט זרות. תחת גשם קטן, הסתתרתי בתחנת האוטובוס לחשוב על העתיד.
פנסים של רכב פסקו לי: אותו בחור, הבעלים החדש, קרא:
תעלי, את נרטבת!
דחפתי בוכה, לא היה לי איפה ללכת, והזרים הזה היה כל כך אדיב. הוא כמעט גרר אותי למכונית.
דיברנו. סיפרתי לו את הסיפור המרהיב שלי, השארתי ללא מילה על ביקור לבן מבשמים. הנהג, איתן, הציע לי לשאר איתו, לפחות זמן קצר. כך חזרתי לביתי הישן, עכשיו של איתן, ונשארתי שם.
איתן עובד משחר ועד ערב: הוא בעל נגרות מתרחבת; אני מטפלת בבית: מבשלת, מכבסה, דואגת לכל. קל לי עם המכשירים המודרניים. איתן, עדיין רווק, לא מחפש משפחה חדשה.
הנוכחות שלו הייתה בדיוק מה שהייתי זקוקה: תחת כנפי האמה שלו, איתן, שנחלתו בתור יולדת, מצא סוף סוף חום של בית. בכל פעם שחשבתי לעזוב, הוא אומר:
לאן תלכי? כאן הבית שלך!
לאט לאט, גם הלב שלו חימם. בנה דם לא מחליף, אבל איתן הראה לי חסד נדיר, כמעט כמו בן. עם קרבת החורף, החלטתי להביא לו ארוחת צהריים מהנגרות כמה דקות הליכה, ובחלק מהימים הוא היה כל כך עסוק שלא חזר לאכול.
באותו היום הוא הביא לי תרמוס של מרק ירקות חם וקטניות. שלף זרק את המשרד, פרש מפה נקייה. איתן חייך:
רונית, את גנרל: אין ויכוח! ואם מתקלקל?
הקמתי גבה:
רוצה לשים אותו קפטן? רואה על פניו: זה חוטף. תאמיני לאינסטינקט שלי, הכלא לימד אותי לקרוא אנשים.
הוא נימר:
האי, אמא! יש לו קורות חיים יציבים. אי אפשר לשפוט רק ממבט.
הייתי צודקת: חודש לאחר, הנגרות ספגה הפסדים גדולים; האיש הזה מכר עץ בפנים ונהרג עם משאית שלמה. איתן, עצוב, נודע על השגיאה.
בגיוס צוות חדש, הוא אמר: אם הסבתא יודעת, תעזור לה. משם, אני נוכחת בראיונות: איתן שואל, אני רושמת, נותנת חוות דעת. קבצים שלמים: שתיין מרוכז, חוטף מוסמך, מזדקן שיכור תמציתית ומדויקת.
ואז, ראיתי מועמד שמזכיר לי מישהו. הוא היה הבחור שמכר את הבית! יוסי נדהם, מביט באמא שלצידו, מטורף, משחק עם הכובע. אשתו של יוסי שלחה אותו לעבוד; הנגרות משלמת טוב. הוא לא ציפה למצוא את אמא שם; חשב שהיא נעלמה.
בשתיקה, איתן קרא את הקובץ. רנית כתבה שני מילים, וברחה החוצה. יוסי חייך במרכך: בטח יקבלו אותו, אמא תתגונן לו.
איתן קרא בקול רם:
סוג מזיק. נענע את יוסי כמו עש בחיפושית. צא! אני סומך על שיפוט של אימא.
