היום אחרי שיעורים הייתי במרכז הקסום של גן העיר, והייתי עם החברה אורלי, כשפתאום ניכר לנו זוג מבוגר מתקרב. הוא לוחש למשתתפתו באוזן, והיא מחייכת בשמחה. השניים נראו מאוהבים, ואני וגם אורלי התבוננו בהם בעיניים פקוחות, בלתי מסוגלות להסיט את המבט.
שילת, מה קורה איתך? קראה אורלי מופתעת.
אין מה, בואי נלך, אמרתי בחן, והן נפגשו עם מבט אחר לפני שנסעו הביתה.
כשחזרתי אל ביתי בירושלים, תחושת הבלתי ייאמן הלכה והשתלבה בי.
אבא, איך יכול להיות? איך עשית זאת עם אמא? הלכתי בתהודה, לא מאמינה למה שראיתי.
באותו היום, לאחר שיעור נוסף, לא רציתי לחזור הביתה, ולכן הצעתי לאורלי:
בואי נסתובב עוד בגן, לפני שהאור נכבה.
היא חייכה והסכימה.
הגן היה רחוק מהדרך הרגילה שלנו, אבל למה לא? בחללים המוארים של השביל, זוגות מאוהבים חציו את המראה, והעיניים שלנו נותרו בלתי מרוכזות. פתאום, שוב, הופיע גבר וישה, מחזיקים ידיים, והגבר לוחש למישהו ברוך. האישה חייכה מאושר.
למרות שהגבר נעמד מאחורינו, היה ברור שהוא כבר אינו בטוב העשור. אורלי נגעה במבט חצי אדיש, ואז הבחינה ששלית מביטה בו בעיניים פקוחות ולא מצליחה להוריד מבט.
שילת, מה קורה? קראה קולה של אורלי.
גרמתי לעצמי לחייך ועניתי: זה… אין דבר, בואי נלך. ואז המשכתי ללכת בקצב מהיר.
יצאנו מהגן, שלית הלכה בשקט, חושבת על דבר מה. אנחנו נפרדנו, והיא הלכה לביתה.
היא הלכה למטה, מביטה סביב, ולבנה הרגיש כאילו זה לא יכול לקרות. בתמונה הראשית היא ראתה את האישה עם העץ, והגבר לוחש לה באוזן, כאילו הוא לא שם שם, אפילו לא רואה את בנתו!
אבא, איך זה ייתכן? אהבתי אותך והיה לי תמיד הרגשך מושלם. האם יש לך… אהבה אחרת? איך ייתכן שלא ראיתי זאת? חשבה שלית בפנים.
היא חזרה הביתה מאוחר, והאמא קראה: בואי לשבת לארוחת ערב! לא תחכי לאביך עוד.
שלית אמרה ברגשי אינוחות: רק אפנה למקלחת. היא בילתה זמן רב שם, ולצאת מצאה שהאב עדיין לא חזר. היא אכלה, חזרה לחדר, ישבה על המחשב, והזיכרון של אותה סצנה בגן לא פנה ממנה.
זה אבא שלי. האם בגיל הבגרות יש מרמה ושקרים כחלק מהחיים? מה חסר לו? האם הוא יעזוב אותנו עם אמא בגלל? חשבה, ואז נזכרה ברעיון משעשע:
האם הוא חושב שאני אפס את אבא שלו? כנראה שהוא לא יודע על קיומי.
פתאום נשמע רעש של דלת נפתחת:
סליחה, יקירתי! היום היה כבד, שמע קולה של אבא.
אמא הוסיפה בטון קבוע: קודם היה כבד רק בסוף החודש, ועכשיו זה יומיומי.
אב המשיך: תמר, מה קורה?
הבת השיבה: שום דבר, ואיך איתך?
האב הביט בה בחשש, התלבט כמה לומר, ובסוף הלך למטבח.
כל הערב שלית נשארה בחדר שלה, מתכננת איך להחזיר את האב. היא נרדמה עם המחשבה בראש.
הלילה נבהלו קולות ההורים:
וולק, לאן אתה הולך?
לעבודה, צריך להגיע מהר.
היום שבת, אפשר לבלות עם המשפחה.
ארוחת צהריים, אחזור ונצא למקומות.
שלית יצאה, פשתה וקראה: אמא, אני חייבת ללכת לשיעורים, אני מאחרת.
אמא נזעפה: מה זה כל כך? הם עסוקים כל היום.
בינתיים, שלית נעלמה במקלחת, חזרה והתחילה להתארגן, ובינתיים האב היה בקורידור. הוא חייך:
בואי, אקח אותך לשיעור!
שלית, שתיי קפה! קראה האמא מהמטבח, הכנתי אותו.
האב חיכה בנחת, כמו מתנצל במחשבה.
שלית שתתה מהר וקפצה למעלה במרוץ: בוא נלך, אבא!
הם הלכו שקטים, ואז האב פתח בעניין:
את כועסת עליי על משהו?
לא, אבא, אולי זה גיל המעבר שלי, היא עצרה רגע, אני אוהבת אותך, אבא.
ואני גם אוהב אותך, מילבת שלי.
מה הכי אהוב עליך בעולם? היא שאלה.
האב התבלבל, חייך ותשוב: הכי אהוב עליי הוא את, בת שלי.
הם המשיכו בחיוך, ממתינים למפגש העיניים.
טוב, אבא, אני מחכה לך לארוחת צהריים, הבטחת שנבלה סוף שבוע יחד.
שלית נזעלה אל הלימודים, חזרה והסתתרה בין השיחים, וודאה שהאב לא מתבונן. היא המשיכה אחרי האב, מקווה שהוא ילך לעבודה, אך הוא הלך בכיוון שונה.
הם הלכו זמן רב, האב לא הסתכל אחורה. הגיעו לבניין, העומד ליד עצים, והוא שלף טלפון והחל להתקשר.
אישה יצאה חמש דקות אחרי. שלית, מפתיעה, לחשבה: כמה יפה היא! היא יקרה יותר מאמא ומהאב?
האישה ניגשה, נשקה לאבא והם הלכו יד ביד.
האזור היה מרוחק, כמעט ריק. הם נכנסו לפארק, ישבו על ספסל, שוחחו ברצינות, ולאחר מכן נשקו ארוכות.
שלית צפה מרחוק, האיבה בתוכה גברה. הם קמו והלכו חזרה.
הוא חזר לבניין של האישה, נשק נוסף, חיוך, והאב נראה כמי שנע לשוב הביתה; האישה נעלמה במדרגות.
שלית נעמדה בצד, מחפשת מה לעשות. היא רצתה להישאר עם האישה ולגלות מה יהיה.
פתאום ראתה את אהובת האב יוצאת מהדירה עם שק מלא פסולת, מתקדמת אל פחי האשפה. שלית רצה אחריה:
היי! חצצה את דרכה כשהיא נוטשת את האשפה, והאישה הסתובבה.
היי! נענתה האישה בהפתעה. מה גורם?
שמעי, אם תפגשי שוב את וולק, אחזיר לך את מה שצריך.
את מי את?
את לא מבינה?
מה את רוצה? שאלה האישה.
אמרתי לך במפורש, תוציאי את הטלפון!, שלית חייגה בקול.
הנה, אמרה האישה, שהחזיקה טלפון.
חייגי למספר שלו ותגידי לו שלא יחזור יותר. אני הבת שלו, והוא מאוד אוהב את אמא שלי!
היא חימזה את הטלפון, ופתחה שיחה:
דיאנה, מה קרה?
וולק, לא נצטרך יותר להיפגש.
למה?
לא יסתדר, יש לך משפחה ואני אחרי הלימודים אלך מהעיר.
דיאנה השיבה בקול שמח: טוב, וולק, אל תחזור ולא תתקשר!
בסדר, דיאנה!, הוא סגר, להתראות!
כאשר שלית חזרה הביתה, הורים יושבים בארון האוכל מדברים בנחת.
את מרוצה?, צעקה האם מהשולחן, את תאכלי?
אכול, השיבה שלית.
בני, למה את כל כך שמחה? שאל האב.
אבא, אתה אוהב אותי? שאלה בת אל תוך העיניים.
אוהב! הוא השיב.
ואת אמא?
הפסקה קצרה, ואז קול חזק: גם אותה אני אוהב!
אמת, אני אוהבת אתכם! חייך האב שוב.
הסיפור הזה, חברים, אם אתם רוצים עוד, כתבו תגובות ואל תשכחו לייק זה נותן לנו השראה להמשיך.
