יומן13מאי2026
היום אני שוכבת על הכרית ומחשבת על כל מה שקרה. קשה לי להאמין שלפני יותר מארבע שנים הייתי האמא שמטפלת בבני הקטן, מבלי לדעת שהוא לא שלי.
הכל התחיל כשהייתי בחברת הלימודים בתיכון, שם הכרתי אתאורן. אחרי שסיימנו, הוא עבר ללימודי תעופה באוניברסיטת התעופה באשדוד, ואני נשארתי בתלאביב, לא קיבלתי קבלה לאוניברסיטה. כל יום חייגנו זה לזה; הקול שלו היה כמו נגן ברקע של היום שלי.
כשהתחילו הטיסות שלו, התחוללה בי קנאה חזקה כלפי הדיילות היפות שהתחילו לשלוח לו הודעות. באותה ערב, אחרי חזרה אליו לעיר, חיבקנו את הלילה, דיברנו על אהבה ועתיד. אך בבוקר מצאתי הודעה של אחת מהדיילות, שכתבה: מתי הטיסה הבאה? עםך הטיסה רגועה יותר.
כמובן שהקנאה השתלטה, ופרקנו בטירוף. היא, חמודתי, הלכתי הביתה בעיניים רטובות.
קיבלתי באותו זמן הצעה לעבוד בחברת תעופה בחו”ל תנאים מצוינים, שכר של 25000 לחודש. חשבתי איך להסביר זאת לאורן, שצפוי לעלות לשנה בחו”ל, אך שלוש שבועות אחרי זה, קיבלה הודעה על הריון.
הצעת נישואין נשלחה, ובמהרה נערך חתונה מרהיבה. כמעט כל העיר השתתפה במיתוג של הבר מצווה של הנישואין שלנו. אחרי החתונה, עברנו לירושלים כדי להתחיל חיים משותפים. עם לידת בננו, קיבלנו משותפת משותפת דירת ארבעה חדרים ביפוי משכנתא של 1.2מיליון . אני עבדתי במשרד פיקוד, והוא חזר לטוס, ואני נאלצתי לשלם משכנתא, לגדול לבן, ולהיות האמא שהייתה צריכה לשרת.
הקול שלו היה תמיד:
אילו הייתי הולך לשנה בחו”ל! לא הייתי צריך לחכות על המשמרת כל יום! כבר הייתי עולה במדרגות הקריירה!
והיא, בתשובה, ענתה:
ומה אתה עושה עם הבנות החדשות בטיסות?
הקנאה שלו נגעה בי, ובסיום כל טיסה, היא הייתה נחה על פניו, בודקת את הטלפון, מחפשת משהו. שלוש שנים חלפו, הוא נאלץ לעבור ללמד באוניברסיטת התעופה, ובסופי שבוע חונך במוניות באתמול.
למען שלום האישה, ויתרתי את חלום חיי. כלום רק למלא את תפקיד האבא והבעל הטוב ביותר.
יום אחד, שכחתי לשלם משכנתא. כשנאלצתי להגיע לבנק, נדרש חידוש החוזה. האישה לא הייתה בבית, ולכן חיפשתי בעצמי. מצאתי את החוזה, אך מתחת למסמכים היה טופס בדיקת פטרונימיה.
היום שלקחתי את הטופס בידיי, קראתי:
תוצאה שם הילד:משהאורןליובאוויטש. ההורה המועמד:איתיכץ. הסתברות 99%.
הקול שלי רעד:
אינסוף! החבר הכי טוב שלי הוא האב של משה! יותר מארבע שנים טיפלתי בילד ולא חשבתי שזה לא שלי!
הפתעה הזו השאירה אותי נבוכה. איך להעלות זאת בפני האישה?
היא ניגשה אליי בחיוך, נשקה והקימה קפה, אך אני עדיין לא הרגשתי תגובה. קראתי לבן:
בוא נאכל. אחר כך נלך לפארק.
אחרי ארוחת ערב, החלה לשאול בכבוד:
מה קרה? למה אתה מתרחק ממני?
הייתי חסר מילים, קמתי והלכתי לחדר. היא רדפה אחרי אחרי עם שאלות קשות:
למה אתה מחייך? למה אתה מתעלם ממני? אני מרגישה כאילו איני קיימת!
היא הרימה את גבה וכתבה:
חיי את עצמי בשבילך, ויזרתי את החלום שלי. לא ראיתי את אמא שלי מזה שני שנים, ולא פגשתי חברים.
היא הסתכלה עלי בעיניים גדולות, מנסה להבין מדוע אני מדבר כך. חשבתי: האם הוא יודע? איך הוא גילה?
חודשים חלפו מאז הגילוי. הרגשתי חסר מקום, הרצון לשוחח עם האישה נעלם. איך החבר הכי טוב שלי הצליח להסתיר זאת?
בין כל זאת, ידוע לי שאיתי אותו אדם שיחד איתו הייתה לי תחושה של חיבה תמיד חיבק אותי במבט. לפני החתונה של אורן, הוא נישא, מבין שאורן לעולם לא יהיה שלו. בכל חג הוא מזמין אותי לרקוד עם אשתו, לא עם בת זוגו.
אמא של אורן, גברת רחל, אמרה פעם:
אהובה, את נראית לך ובאיתי מתאים!
אני חייכתי, ועניתי בחוסר וודאות:
איך זה ייתכן? אני כבר נישאת לאורן! יש לנו משותף, אנחנו אוהבים זה את זה!
היא המשיכה:
כן, אבל את תמיד רוקדת עם החבר שלו. הוא תמיד עוזר לך. למה את לא פונה לאורן?
הבנתי שזאת הייתה האמת: הוא היה עסוק בתעופה, ואין לו זמן בשבילי.
אמא של אורן, כשקיבלה את הנולד, שמעה על סימן קטן בצווארו של הילד, בדיוק כמו של איתי. עם הזמן, הילד הלך והפך להיות דומה אליו. היא, רחל, ערכה את מבחן הפטרונימיה בעצמה, קראה את התוצאות, והזמינה את כולם לארוחת ערב.
לילה, כאשר אורן לא חזר הביתה, היא נכנסה ובכתה:
איך תוכל להטעות את בני? יש לך עוד צאצא? תגיד לו מיד!
בקשתי ממנה:
אל תשברי לנו את החיים! זה רק בגלל קונפליקט קטן! אני לא חשבתי שזה ייגמר כך. הלילה עם איתי, ובת תשעה חודשים נולד הילד. אורן אוהב אותי, אוהב את הילד שלנו.
היא יצאה מהדלת בדמעות, מצטערת על בנם אבל לא רוצה להרוס לו את החיים.
הטמתי את תוצאות המבחן במגירה, מקווה שמעולם לא ימצא אותו.
ביום שבו חזרתי הביתה אחרי עבודה, החלטתי לספר לאורן מה קורה, אבל הוא כבר לא היה שם. במקום שלו היה צעצוע של שלט של טיסה על המיטה. הילד שאל:
אמא, איפה אבא?
רצה אל המרפסת ובכתה.
הפחד הגדול ביותר שלי היה לאבד את בעלי. נשארתי לבד עם הילד בדירה הענקית. התקשרתי אליו:
אורן, בוא נדבר! בבקשה!
הוא ענה בקול קר:
אין צורך! אני עומד על המשמרת, אני אוהב את הילד, אבל איני יכול לחיות איתך. זוהי ההחלטה שלי.
ביקשתי ממנו שלא ינתק את הקו, אבל הוא קטע.
הבן מתגעגע לאביו, ולבסוף אורן הגיע לקחת אותו לסוף השבוע. רמתי רצה למולו ודיברה:
זוכרת את הריב שנוצר בגלל הדיילית שהכתיבה לי? חזרתי הביתה, נפגשתי עם חברות, הלכנו למועדון. היה שם איתי איתי. אני לא זוכרת איך הגעתי לדירתו. בבוקר הרגשתי מבוכה. רציתי לומר לך, אבל פחדתי לאבד אותך. לאט לאט, אחרי שהמשכתי לשמוע את האופק של איתי, הבנתי שהכל נגרם עליו.
הוא אמר:
אין סליחה, אני לא רוצה לשמוע עוד!
הוא חזר לטוס, והגיש תביעה על גירושין. שלח לי מתנות מחו”ל, שלח כסף. איתי לא ידע שהילד שלו הוא של אורן, והוא נסע לחו”ל עם אשתו, ולא חזר.
כך אירוע אחד ללא מחשבה יכול לשבור אמון ולאבד אהבה. אורן איבד את החבר הטוב ביותר ואת האישה.
לעולם, עם זאת, אני חיה בכנסייה, יש לי דירה רחבה, כסף, רכב. מרוויחה בעבודתי, והוא שולח לי כסף כל חודש. הילד הולך לתיכון מצוין, אני הולכת למכוני יופי. נראה שהכל קיים, אבל אין אהבה.
פעם אחרי פעם ניסיתי לחזור אל אורן, אך למרבה הצער הוא לא מעוניין. הוא מתקשה להתחיל מערכת חדשה, חושש לחזור על אותה הטעות. הוא הגיע למקומות שהיה חולם עליהם, אך ללא האישה לצידו.
החיים מלאים הפתעות, והיום אני תוהה: האם היה נכון מצדי להסתיר את האמת כך הרבה זמן? מה הייתי עושה במקומו של אורן?
היום, אחרי כל המחשבות, אני מקווה שהעתיד ייתן לי תשובה.
רות.
