היום יקר לי במיוחד, ולכן אני מרשמת בו במחשבותיי, כאילו מדובר במכתב לעצמי.
הייתי במטבח, מטגנת קציצות, כשפעם אחת נשמע צלצול של הדלת. פתאום נעמד לפניי בעלי, יוסף, עם מבט חד משמעי.
שירה, צריך לדבר הכריז בעוז, כאילו אין זמן לתפוס נשימה.
דברי, גררתי את הקול, תוך כדי הפיכת הקציצה לצידה של האוכל.
אולי תשבי, תשמעי אותי בלי מתחים? קולה של יוסף היה מלא חוסר סבלנות.
אני צריכה כבר לעקוב אחרי הקציצות, השבתי. מה רצית לומר לי?
הוא נתקע מיד ויבב, כאילו מחפש מילים שמתעופפות.
אני… הוא קטע. פגשתי אישה אחרת ואני עוזב אותך!
הייתי קפואה לרגע, ואז אמרתי בטון רגוע:
מזל טוב, יוסף. אני שמחה בשבילך!
הוא נבכ עיניים, לא מבין איך אפשר לברך ולשמוח במקביל. “זה אומר שמזל טוב? שמחה לי?” שאל במבט מבולבל. הוא לא יכל בכלל לדמיין מה שעומד לקרות ברגע שבו אני מתכננת את הצעד הבא.
חברתי הרגישה את הפסקה, והשתקפה במחשבותיה:
באמת… אני לא מבינה איך הרשתת לאסור על זה? זה חוצה כל גבול, שירה!
על איזה גבול מדובר? על טוב או על רע? שאלתי בחיוך משעשע.
זה כמו הצצה דרך חורק, היא המשיכה.
כאן אין מקום לצפות, חייכתי. מה שחשוב הוא התוצאה. והתוצאה שלי היא מצוינת: קיבלתי מה שרציתי!
אך עדיין יהיו השלכות שליליות, הוסיפה השכנה, קווצת מצחייה.
אל תציקי! פרקתי. כשיהיו, נדון על כך. עכשיו אני חיה ברגע של שמחה וניצחון אמיתי, אז אל תחרישי את החג שלי!
היא הזדקפה במרוצה, והזיתה את הכתפיים כאילו רק נרגשת מנוף החלון.
***
הכל החל באותו ערב, כשיוסף חזר מהעבודה והסתיר בטבחה את מבטאו המבולבל:
אנחנו צריכים לדבר
הרגשתי כולי לחץ פנימי. חיכיתי זמן רב שהייתי משועשעת שהוא יתייצב ובסוף הוא עשה זאת.
דברי, קראתי, בעוד אני מסובבת את הקציצות שקרובות לארוחת ערב.
אולי תשבנה, תקשיבי לי? קצה קולו המוזר של יוסף, כאילו הוא מתרצה למשהו. או שהייתי מדבר עם הגב שלך?
ישב, אהובתי, ענתתי בשלווה. עכשיו עומד אולקיס לזכור אותי והמילה תצא. אל נבזבז זמן. מה רצית לומר?
יוסף נעצר ברגע, כמעט נאנח:
נ… נפגשתי עם אישה אחרת
ומה? עניתי מבלי לפנות אליו, ממשיכה בבישול. מה עכשיו?
תכבה את המחבת! קרא בקול רם, כאילו כעסו שלו מתפרץ. אתה שומע אותי? אני אוהב אישה אחרת!
שמעתי, הפנייה האחרונה שלו לבחינת האוזניות. מזל טוב.
הוא נבהל מהאדישות, משולב עם הלחץ של המילים שלי.
שקט, בבקשה, הפחד על הילדים, אמרתי, משמרת רמת קור.
ידעת? נשף יוסף.
לא, לא ידעתי, הטלטתי בראשי. אבל חשדתי.
חשדתי?
ברור. איך לא הייתי משקפת את זה? אם הייתי מאחרת בעבודה מספר שעות, הייתי שמרה את הטלפון בכיסי. אם הייתי עוברת לחדר אחר, הייתי מחפשת סיבה חסרת משמעות. ואז כל אחד מרגיש אהבה או חוסר אהבה.
אז למה השתקת כשבינתי? שאלתי בקלות, לאחר שהשקט נרגע.
כי… הקמתי בעיניים חכמות. אתה הצעת לי לשבור את המשפחה, ואני הסכמתי.
למה?
אם רצית רק לשחק וליהנות, היינו מסתירים את ההרפתקאות שלנו. עכשיו כשכבר פתחנו שיחה, קיבלת כבר החלטה, ולכן תוכל להגיד הכל.
הוא הביט בי ולא הכיר את האישה שלפניו כל כך הרבה סובלנות, שליטה וכבוד עצמי. חשבתי שהדמעות שלו יזרמו, כי הן תמיד נראות רק על פניה.
קיצור, יש לי הצעה
ממש מעניין התיישבתי על הכיסא והסתכלתי עליו בעיניים חדות.
חשבתי על המשכנתא שלנו אולי לא תוכל להמשיך לשלם, אפילו עם התמיכה לילדים
והאם נפרד? קווצתי, נרגשת כאילו קול של מתכת חודר.
הוא השיב בחוסר עניין:
מה כבר לשוחח? ברור שלא תסלח לי.
אז חייכתי, כאילו יודעתי שכל הלילה נחת עלי, אתה יודע אותי כמו ברזל מתכת.
אז, אולי… המשיך הוא, בלי לשים לב לפרטים. אם תעברי לדירה שלך, אני אשאר כאן.
הילדים?
הילדים? בטח, הילדים ילכו איתך, כמו שהן הולכות איתו.
זאת אומרת, אני עם שני הילדים במגרש של 18 מ׳, ואתה עם אהובתו החדשה בדירת שלושה חדרים?
כן. אינך תוכל לשלם משכנתא, זה ברור, ואני כבר משלם לבד.
מובן, קמתי, והגעתי למרפסת.
טוב, קדימה, רצה יוסף, והוסיף בתור מחשבה: תחשבי על זה.
בזמן שהייתי במרפסת, הוא שפך לעצמו קציצה, פירה חם מטבח הסוויד שלי, והחל לאכול.
לא הספיק לאכול.
אני מסכימה, הכרזתי כשחזרתי למטבח. אבל בתנאי אחד.
מה תנאי? חייך יוסף בהתעלמות.
תישאר באותו בית עם האהובה והבן שלנו, ואני והבת נלך למגורים שלנו.
מה? פניו של יוסף התנפצו. רצית לחלק את הילדים?
בדיוק. הילדים שלנו משותפים, האחריות שלנו שווה. הילד שבחרת לו יהיה איתך, הבת איתי. בשבילי זה צודק.
את בטוחה? איך אפשר לחלק ילדים? הם לא רהיטים!
כמובן, נידחי. אני אקח על עצמי לעמוד עליהם עד סוף חיי, ואת תוכל לנוח.
את תשלמי לי אלימות? שאל יוסף. אעזור כמה שאפשר
בטח. אתה תשלם לי, ואני לך. נולדנו יחד וגדלנו יחד. אם אתה לא רוצה בן, קח את הבת. היא יותר גדולה, כך יהיה קל יותר. אני מוכנה לצעוד עליך.
זה מצחיק, אבל חוץ מזה! קרא יוסף. רוצה להסתיים איתי בעזרת הילדים?!
אל תמציא, יוסף. אינך ראוי שאני אסיים איתך. רק רוצה שהכול יהיה הוגן. שלושה חדרים, משכנתא, בן הוא איתך. לי דירת חדר אחד ובת. ואלמנטים של תמיכה הדדית. רק כך נפרד בהסכמה, אחרת אחזיק במאבק. לא אתן לך שום קצה. תחשוב על זה במקומות אחרים.
הוא הלך להתייעץ עם חברה, אם, אם, אם.
כולם תיאמו, אמרו לי שהצעה שלי היא רק בלוף, שאין אם אם אם אם! שלושה ימים שלא יעברו לפני שהיא תציג לי את הילדים.
החברה של יוסף קתרינה הייתה נרגשת עד סופה. שלושה חדרים במרכז תל אביב! היא לא יכלה לחלום על כך!
בנוסף תקבל בן ארבע, מה שהייתה לא קיבלה שום דבר.
כמה ימים אחרי זה יוסף אמר לשירי שהסכים לתנאי שלי.
מצוין קפצתי, והזמנתי אותו להגיש תביעה גירושין מחר.
למה אני? ניסה להגן על עצמו.
כי אתה גרושה. ולכן יותר קל לך לשלם הכל.
הוא קיבל את ההגיון, והגיש תביעה.
***
החיכינו שלושה חודשים. לפי ההסכם, יוסף עבר לדירת קתרינה.
הייתי מכינה לעצמי את המעבר, ונותנת תשובה לכל המכשול שמתקשר אליי בקרב המשפחה והחברים.
יוסף ברחבי הארץ מדבר על כך שהחלטתי לחלק את הילדים, להקצות לו את הבן.
איך? שואלים.
מה את עושה כמנה? קריאות מציקות.
אין לך בושה ולא חרטה!
היא הייתה התגובה הקשה ביותר שקיבלתי.
לפעמים עניתי, לפעמים השתקתי, לפעמים הלכתי רק כדי לא לשמוע, לא להגיב, ולא לשמור על שתיקה.
גם בת 12, בתנו רוני, קראה לי:
חשבתי שאת אוהבת אותנו
בלי לחשוב על אף אחד, חיכיתי לסיום הגירושין.
לבסוף, השופטת התפעלה:
אתם רוצים שהבן יישאר עם האבא?
כן, עניתי בשלווה. האחריות על שני ההורים שווה, וגם האבא מסכים.
יוסף הנהן.
זה נפתר, כפי שהצעתי.
יוסף נשף בהקלה, אבל זה היה רק תחילת הסיפור.
***
הכנתי את כל הציוד לנסיעתי: חפצים שלי ושל רוני, והחפצים החיוניים בלבד.
הכנתי פתקים ליוסף:
מה יואב אוהב, מה הוא לא אוהב, באיזה גן הוא הולך, שם המורים, אילו מזונות הוא רגיש אליהם, מה הוא צופה בטלוויזיה, היכן המרפאה, וכו’.
יוסף קרא את הפתק וקולע:
טוב, למה? אנחנו נוכל להתמודד לבד! נכון, יואב?
הוא הרים את הילד, והשליך אותו על הרצפה. יואב חייך משוגעת.
זמן, הפסקתי את ההנאה, אם תצטרכו, תתקשרו אליי.
בהגיעם של יואב ורוני, יוסף התקשר לקתרינה:
הכל! הדרך פתוחה! בואי!
באותו ערב קתרינה פרסמה ברשת החברתית: התחלה של חיים חדשים! עם תמונה שבה הם עומדים ליד המיטה של הילד ישן.
***
אבל אחרי זה החל סיוט אמיתי ליוסף ולי, עם סבלנות חסרת גבולות משלי.
המציאות הייתה רחוקה מאד מהחלום.
היום אחרי היום, יואב מצפה משהו, מבקש שאמא תבוא, מסרב לאכול מה שמכינה קתרינה, לא רוצה לשהות איתה.
הבוקר בטיפול בגן היה משבר ליוסף הילד מסרב להתלבש, מקפץ, בוכה בדרך ובמתעקש כשהמורה מנסה לאספו לקבוצה. יוסף מאחר לעבודה, מנהלים מתחילים לצפות.
מאוחר יותר יואב חלה, יוסף לא יודע מה לעשות.
הטיפול בילד קשה יותר מהצפוי.
הגן חוזר, צריך להגיע בערב, ולכן יוסף צריך לצאת מהעבודה מוקדם, והבוס מתחיל לצפות.
קתרינה נשלחת למשימה פתאומית, ואז נעלמת עם הודעה: אני לא מוכנה לשים את חיי בקדמת רגלי הילד שלך.
אמא של יוסף סירבה לעזור בטענה של בריאות.
הלכתי לבקר רק פעם בשבוע, שעה-שעתיים. אחרי נסיעתי יואב מתרגל.
הכסף לשלם משכנתא היה, אבל יוסף לא חשב כמה יעלה לגור עם ילד.
הוא שכח מנוחה, תסכול ועייפות כיסו אותו. הוא נזף במחשבות שהוא לא רוצה להיות עם הבן.
כשלושה חודשים עברו, הוא חייג לי בטלפון:
שירה, נצטרך לשוחח. חום.
הגעתי.
מה קרה? שאלתי ברגישות, בחשבון המראה של פניה הקטנה של יוסף.
בבקשה, קח אותו, לחש יוסף ברוגע, אינני יכול יותר.
מה קורה?
אני עייף, קתרינה עזבה.
מבינה, ניסיתי לחייך, רק
שירה, בבקשה, בלי רק.
למה?
תזוזי אלינו, נגור יחד, ואני אפנה.
ואז תתלונן עלי?
לא, שירה. נרשם עלייך את הדירה.
באמת זה כל כך קשה לטפל בילד בן ארבע? חייכתי, אמרת לי שאף אחד לא עושה דבר.
מצטער, לא חשבתי אז, את מסכימה?
בתנאי שכל זה יהיה רשמי במגילה.
יוסף הביט בי בחשש עמוק.
לא ידעתי שאת כל כך חישבת.
המורים טובים, חזרתי ברוח קלה.
***
הוא נשאר עם תנאי: דירתו על שמי, משכנתא בתשלום, תמיכה לשני הילדים, ובסופי שבוע זריחה עם פרחי בר למען ההודיה על הגעתנו לשם.
עכשיו כל החברות והקרובים מרגישים שהוא קורבן, ושירה היא רעה, שאולי לא חרגה באהבה של הילד הקטן.
בינתיים, אני מתענגת על הניצחון, לא מצטערת על שום דבר, ואינה מאמינה בתוצאות השליליות.
