מיקו נזרק, פעם נוספת. שלישית בחייו הקצרים עד כאן לא היה לו מזל.
הוא היה בן לשנה בלבד, וכבר שלוש משפחות הוציאו אותו משם. קודם העבירו אותו מיד ליד, ואז
פשוט לקחו אותו אל החוץ, הלכו כמה צעדים מהבית, שחררו אותו לתוך פח האשפה והבריחו. הם רצו שלא יוכל לחזור, והוא לא חיפש לשוב.
הכל ניכר במבטו של אב הבית. האישה שלו נבוכה מאוד כשמיקו גרר על הספה עור החדשה, שהייתה יקרה מאוד. היא אפילו הכריעה עליו. והאבא? הוא תמיד היה מסכים עם כולם.
לקח את החתול בן השנה, החזיק אותו תחת זרועו, והלך אל פח האשפה של השכונה. מיקו לא רץ אחרי. הוא ראה את העינייה של האבא והבין מה קורה.
כל זה היה לשווא. הוא רק רצה להיפרד כמו שצריך, לרשום קו חביב ולהתנצל. אבל זה יצא לא טבעי, כאילו שפך דלי של פסולת.
מיקו נאנח, חיפש במזבל משהו ללעיסה, קטע קטע של חזה עוף ישן, ועלה לשבת ליד מיכל ירוק גדול, מתבונן בשמש.
הוא מצמצם עיניו, אך לא מסובב ראשו. מאותו קו אור גדול וחם הוא מרגיש חום, וזה נעים לו ממש.
היו אלה קרני השמש האחרונות של הקיץ, של הסתיו, של החורף חימום קטן שגרם לגברית הקרח להימס.
בלב של מיקו, הקור קפא.
הערב והלילה היו קרים אחרי שקיעת השמש. הרוח והקור הלכו על משימותיהם.
החתול האדום הקטן קפא. הוא לא ידע לאן לברוח, איפה להתחבא, ולכן מצא ערמת עלים חומים אדמדמים, טיפה אל תוך ההרים. הוא התכרכר בתוכם, רועד בטמפרטורה הקפואה, ואז
כשהרוח גררה שלג קפואה על פרוותו האדומה, פתאום חימם לו האוויר והרעידות נעלמו. קול עמוק מהשקט לחש מילים טובות.
מילים שמרגיעות, שמזמינות אתו לעצום עיניים ולשכוח מעינויים.
התקשר עוד, ותישן. תישן, תישן, תישן. הוא הרגיש את החום זורם בגופו הקפאון.
זה פשוט לוותר, והכל יעבור. ואז יגיע שלווה ונצח. הפטמעות והצער יחלפו.
מיקו נאנח פעם אחרונה והסכים. למה להילחם? בשביל מה?
מחר יחכה אותו אותו הקור והרעב, וישרוף אותו הרצון להסגר ולא לפתוח עוד.
פנסי הרחוב הדלקו מרחוק, מימין למעלית. מיקו הביט בהם פעם אחרונה. הוא תמיד היה צופה באור מהחלון שלו. העיניים האדומות של החתול קלטו את האור האחרון, והבהו בחושך שהצטמק.
הבהב הקטן הזה תפס את תשומת לבה של ילדה אדומה קוצנית. היא חזרה הביתה עם אביה. היא תפסה אותו בשרוול.
שם אמרה שם בגז, מישהו.
אין כאן אף אחד קפץ האבא מעורו בקור. בוא נמהר הביתה, אני קופא.
הוא ניסה להרחיק אותה מהערמה הגדולה של העלים החשוכים, אך הילדה דחפה בכתף.
ראיתי. ראיתי את האור.
אור בערמת העלים? תמה האב. זה לא ייתכן.
הילדה כבר הייתה קרובה, ושברה את השכבה העליונה, חשפה אותו את החתול האדום.
אבא! קראה.
ראיתי. זה הוא.
מי הוא? שאל האב, מתקרב.
הנה הוא אמרה הילדה וניסתה להרים את הגוף הקפוא.
תשאיר אותו אמר האב.
הוא כבר מת. לא נוכל לשאת חתול מת הביתה.
הוא לא מת ענתה הילדה האדומה. אני יודעת, אני רואה אותו חי. ראיתי את האור בעיניו.
אור בעיניים של חתול? נשף האב.
הוא התקרב יותר, הרים את הגוף וניסה לשמוע, לחוש פקק לב.
מיקו רצה רק לישון. השינה כבשה את רגישותו, והחום מילא את גופו. קול פנימי לחש לו:
תישן, תישן, תישן אל תפתח את העיניים.
אבל הקול הקטן, קולי ילדה, חזר על זה שוב ושוב.
האור בעיניו.
מה הם רוצים ממני? למה שוב סובלים? למה לא נותנים לי לישון בשלווה?
הוא פתח בקושי את העיניים לראות אותם. מישהו עדיין מפריע לו.
הנה! צעק הקול הילדי. הנה! אמרתי. ראית? שוב. האור!
איזה אור?
הוא נבהל, נגע במעיל שלו, עטף את הגוף האדום, והלך לכיוון הבית.
הבת רצה לצדו, ממהרת אחרי.
אבא, מהר. הוא קופא.
הם נעלמו במדרחוב, ואז בחלונות הקומה החמישית נדלק אור.
מיקו נרקח במים חמים וניתן לו חלב חם. והילדה…
היא לחשה לו:
אל תמות. בבקשה, אל תמות.
הקרח על פרוותו נמס, וגם הקרח בלבו נמס.
והחתול האדום הגדול צופה בהתפלאות איך האב עם הבת דואגים לו. הוא קם, והפעם הוא באמת חם.
החום ממלא את כל קיומו לא מהחימום, אלא מליבו של לב ילדה קטנה.
מחוץ לחלונות, עומד הוא האיש שמופיע לעזור לעיתים. הוא מביט בחלונות הקומה החמישית המוארים.
הוא עומד וחושב:
זה כל מה שאני יכול. זה כל מה שאני יכול.
אחרי רגע, הוא מוסיף:
האור לא כולם רואים. ולא כל מי שרואה, יכול לשמור עליו.
ומיקו, מביט בילדה עם השיער האדום, לא חושב על גדלות האדם. זה מה שחשוב לבני אדם. הוא רואה את האור בעיניה.
מה דעתך? תגיב עם לייק וכתובת בתגובה!
