לא היה לי דבר על שלי ביתי, צלילה, מאז שהרגשתי שחלף זמן אינסופי. אז, כשקראה לי לארוחת ערב, חשבתי שאולי הגיע הרגע לתפור מחדש את הקשר בינינו. אבל שום דבר לא יכול היה להיערך למפתיע שציפתה לי באותו מסעדה.
שמי יובל, חמשים לחיי, ובשנים הלכו ולמדתי לחיות עם המון דברים. חיי רגועים, אולי אפילו שעמיים מדי. עובד במשרד שקט במגדל ברמת גן, גר בבית צנוע ומבלה את רוב הערבים עם ספר או מול חדשות הערב.
דבר מה מרגש לא קורה, וזה היה בסדר בשבילי. הדבר היחיד שלעולם לא מצאתי איך לנהל הוא הקשר עם שלי ביתי, צלילה.
חלף שנה, אולי יותר, מאז ששמעתי ממנה בפעם האחרונה. מעולם לא היינו חוברים, אפילו לא אחרי שהתחתנו עם אמה, גילה, כשהייתה רק נערה.
צלילה תמיד שמרה מרחק, ובמהלך הזמן גם אני הפסיק לנסות יותר מדי. אבל הופתעתי כשברגע פתאומי היא קראה לי בקול משולב של שמחת יתר.
״היי, יובל!״ אמרה בקצב כמעט נרגש יותר מדי, ״מה דעתך שנלך לארוחת ערב? יש מסעדה חדשה שהייתי רוצה לנסות.״
בהתחלה לא ידעתי מה לענות. צלילה לא התקשרה אלי מאז שהזמן עבר. האם זו הייתה תחילת שלום? ניסיון לבנות קשר בינינו? אם כן, הייתי מוכן. כבר שנים חיכיתי למשהו כזה. רציתי להרגיש שאנחנו חלק מהמשפחה אחת.
״בסדר,״ הכרתי, מקווה להתחלה חדשה. ״תגיד לי רק מתי ואיפה.״
המסעדה הייתה אלגנטית, הרבה יותר ממה שאני רגיל אליו. שולחנות מעץ כהה, אור חמים, מלצרים בחולצות לבנות ללא פגם. כשהגעתי, צלילה כבר הייתה שם ונראתה אחרת. היא חייכה, אך החיוך לא הגיע לעיניה.
״היי, יובל! הגעת!״ קראה בחיוניות מוזרה, כאילו מנסה להיראות מרגיעה יותר ממה שהיא הייתה. ישבתי מולה, מנסה לתפוס את האווירה.
״ומה שלומך?״ שאלתי, בתקווה לשיחה כנה.
״טוב, טוב,״ ענתה במהירות תוך כדי שהסתכלה בתפריט. ״ואתה? הכל טוב?״ קולה היה מנומס, אך מרוחק.
״אותה השגרה הישנה,״ עניתי, והיא לא נראתה מקשיבה באמת. לפני שאוכל לומר עוד, היא קראה למלצר.
״נזמין לובסטר,״ אמרה בחיוך מהיר לכיווני, ״ואולי גם סטייק. מה דעתך?״
קישטתי מצחו, מופתע. אפילו לא הסתכלתי בתפריט והיא כבר הזמינה את המנות היקרות ביותר. הרמתי כתפיים, מנסה לא לחשוב יותר מדי. ״כן, אם את רוצה.״
אבל משהו הרגיש מוזר. היא נראתה מתוחה, מזיזה את הכסא, בודקת בטלפון כמעט ללא הפסקה ועונה בקושי על שאלותיי.
במהלך הארוחה ניסיתי לחזור לשיחה על נושאים עמוקים ואמיתיים. ״זה עבר זמן מה מאז הפעם האחרונה שדיברנו, נכון? חסרה לי השיחה איתך.״
״כן,״ לחשה מבלי להרים מבט מהצלחת. ״הייתי עסוקה.״
״עסוקה עד שהיעלמת לשנה שלמה?״ שאלתי בחיוך חצי משועשע, אך בקולי היה נגיעה של עצב.
הביטה בי בהבזקה קלה, ואז חזרה לאכול. ״את יודעת איך זה העבודה, החיים״
עיניה המשיכו להיסחרר בחדר, כאילו מחכות למישהו או למשהו. המשכתי לשאול על העבודה, על החברים, על חייה בכלל, אך תשובותיה היו תמיד קצרות וללא להט.
ככל שהארוחה נמשכה, חשה יותר ויותר כזר במצב שלא היה שייך לי באמת.
לבסוף הגיע החשבון. לקחתי אותו אוטומטית, שלף את הכרטיס לשלם, כמו תמיד. בדיוק כשהייתי מוסר אותו למלצר, צלילה התכופפה אליו ולחששה משהו שלא שמתי לב.
לפני שהספקתי לשאול, חייכה במהירות וקמה. ״חוזרת מיד,״ אמרה, ״צריך רק ללכת לשירותים.״
צפיתי בה והרגשתי גחלת במעי. משהו לא היה כשורה. המלצר ניגן לי את החשבון, וליבי קפץ כשקראתי את הסכום. הוא היה גבוה בהרבה ממה שציפיתי.
הסתכלתי לכיוון השירותים, מחכה שהיא תחזור היא לא חזרת.
דקות חלפו. המלצר הביט בי במבט שואל. נשמתי ונשקתי את הכרטיס, משחרר את המרירות. מה לעזאזל קרה? האם באמת השאירה אותי עם החשבון לשלם?
שלמתי את החשבון מרגיש ריק מפנים. כשיצאתי אל הדלת, תחושה של תסכול ועצבות הציפה בי. כל מה שרציתי היה הזדמנות להתחבר מחדש, לשוחח כמו שלא עשינו מעולם. במקום זאת הרגשתי שמישהו השתמש בי רק למען ארוחה בחינם.
אבל ברגע שהתקדמתי אל הפתח, שמעתי רשרוש מאחוריי.
הסתובבתי לאט, לא בטוח למה לצפות. קיבה שלי נצמדה, וכשהתבוננתי בצלילה עומדת שם, נשארתי ללא מילים.
היא החזיקה בזרועותיה עוגה ענקית, מחייכת כמו ילדה שסיימה תעלול מוצלח. ביד השנייה היא לחזה בלוני צבע מרחפים מעל ראשה. קישטתי מצחו, מנסה להבין מה קורה.
לפני שהצלחתי לומר מילה, היא התקרבה בחיוך רחב והכריזה: ״אתה עומד להפוך לסב!״
רגע אחד נותרתי קפוא, לא מסוגל לעכל את דבריה. ״סב?״ חזרתי, כאילו חסר לי חלק מהסיפור.
קולי רעד במקצת. זו הייתה הפתעה לגמרי ולא ידעתי אם הבנתי נכון.
היא התפוצצה מצחוק, ועיניה נצצו באותה האנרגיה המתוחה שהייתה לה במהלך הארוחה. אבל עכשיו הכל קיבל משמעות. ״כן! רציתי להפתיע אותך,״ אמרה, מתקרבת עם העוגה. היא הייתה לבנה, עם קרמל כחול וורוד, ובמרכזה נכתב באותיות גדולות: ״מזל טוב, סב!״
קישטתי מצחו שוב, מנסה לשקול את המצב. ״חכו ארגנת את כל זה?״
הנהנה, והבלונים מרחפים מעליה. ״כן! תכננתי זאת עם המלצר. רציתי שזה יהיה מיוחד. זה למה נעלמתי. לא עזבתי אותך, אני נשבעת. רציתי רק את הפתיחה הגדולה בחייך.״
הרגשתי משהו מתפשט בתוכי. לא הייתה זו אכזבה, לא הייתה זו כעס זה היה משהו אחר. חום שונה.
הסתכלתי על העוגה, ואז על פניה של צלילה, והכל החל להשתנות. ״עשית את כל זה בשבילי?״ שאלתי בקול דממה, עדיין בתדהמה.
״כמובן, יובל,״ ענתה ברוך. ״אני יודעת שהייתה לנו עלייה וירידה, אבל רציתי שתהיה חלק מזה. אתה עומד להיות סב.״
והעולם סביבי, בחול המזרן של החלום, הפך למוזיקה של ציפורים, קפה מרוכז וצליל של מזלגות שמנגנות על צלחת חלבית, בעוד הלב שלי, שבדממה, מצא סוף סוף מנוחה במרחב המוזר הזה.
