מה את עושה? אנחנו מתחתנים לפני עשר שנים! איזו ריקה? לי מספיק אותך!
שושנה עמדת קרח, כאילו העור שלה מרגיש את הריח של בגידה. היא חשה קור קורן של חוסר וודאות, ולפתע קראה לעצמה לאמת את האמת.
היא פנתה אליו, חודרת בעיניים, וביקשה תשובה חדמשמעית. הוא הרים גבה באותה תדירות וענה:
מה את מדברת! אנחנו כבר מתחתנים כעשור! איזו ריקה? לי גם אותך!
נראה שהדבר נאמר בכנות ברורה, כמו קריאת זמרת רחוב במרפסת של תל אביב. שושנה לא ראתה פגם בחיוך שלו, במילים, אפילו בעיניים, אבל בליבה נצנצה שיבולת קודש של חשש.
שושנה איננה אחת שמסתמכת על גורל, ולכן חיפשה דרכים לחשוף את האמת. היא חיפשה ברשת עצות, וקיבלה רעיון לבדוק את הטלפון של דוד. במכשיר לא היה דבר יוצא דופן, רק שיחת ריקוד עם כמה חברות ישנות מפעלים, דבר שלא ריגש אותה. חשבה: זה רק שטויות מדומה.
דוד מעולם לא הציב סיסמה למכשיר מה הוא יכול להסתיר? לא היו שיחות נפרדות, לא הודעות קרות, כמו מלאך ללא כנפיים. מדי פעם שושנה הרגישה שהדמיון שלה משחרר רוחות, במיוחד כשדוד חזר מאוחר מהעבודה.
חברת הילדות תמיד אמרה:
זה רק הרעיונות שלך! דוד אוהב אותך, הוא לעולם לא יפנה מבט אל אחרת! את רק משחיתה את הקשר!
שושנה לא האמינה, נפשה קראה אחרת: היא לא הייתה מוכנה לשתף את בעלה עם אף אחת.
יום אחד, מוטיב של פגישה בארץ, היא רצה למשרדו של דוד לבדוק אם הוא משוטט אחרי נשים. הוא קיבל אותה בעיניים קפואות, כועס, כאילו הוא נרדם מהקהל. הוא התנצל והצטער, והם נרדו יחד לכיוון הכביש.
החיים נראו רהוטים: בית בגבעת שמואל, שני ילדים שגדלים, שגרה של נוחות. אבל שושנה חיפשה הרפתקאות על החמישהעשרה. כמו שאומרים, מי שמחפש מוצא! רק שהיא עד כה לא מצאה.
היא הרגישה כאישה שלושיםוחמש, חוששת שייצא משותפת ילדים ובן זוג. חיצונית נראתה רגועה, אבל פנימית סערה רועשת, כמו סערת חול במרתף של חיפה.
דוד לא הראה סימנים: אף ריח של פרפר, אף שינוי במראה, אך עדיין תחושה של חוסר איזון.
אם לא בא במקרה, שושנה אולי לעולם לא הייתה מגלה את האמת. האם זה היה פנטזיה או מציאות? המשך יתגלה.
כאשר הבן הקטן, ליאו, נכנס לכיתה א, שושנה גילתה רצון לנהוג. היא נרשמה לקורס נהיגה בקיבוץ, הלכה לשיעורים אחרי העבודה, ובשלושה חודשים עבר את המבחן וקיבלה רישיון נהיגה. דוד היה גאה עד כדי קנאה וקנה לה רכב קטן קיאה בצבע כחול, חבילה של שלט קיבוץ, כשרכיבו אותו במילוי שקלים של מאה שקלים.
שושנה הייתה קטנה וקומפקטית, הרגישה בטוחה במושב המוגן, והחנייה הייתה כמו הרפתקה בפארק הירקון. דוד, שאף על פי שלא הכיר את ההקבלה, קנה את הרכב רק כדי שמישה לא תשאל אותו תצא את האודיי? הוא חשב שהרכב מוקדם מדי בשביליה, יש צורך בניסיון קודם החסד לבפנים, הוא אמר לה.
יום שבת קם מוקדם מהרגיל, והחליטה להכין פאי חצילים ועוף, מאכל שאמה של רוני אהבה. אבל חמאם ללא קמח היא שכחה את הקמח. בחוץ היה קור קיצוני, שלג מתפתל סביב הרכבת, היא כבר למדה לנסוע בחורף, וחשבה לנסוע לחנות. היא פנתה אל הרכב, והוא לא התניע. חזרה לבית, כולם עדיין ישנו, היא הלכה בחשש בצליל הלילה, לא הרימה אף קול.
חסרת רצון ללכת ברגל בחוץ הקר, היא החליטה להקפיץ את הרכב בלעדיו, כמה קילומטרים מהעולם הזה? הוא לא ישמע, היא חשבה. היא לקחה את מפתחותיו, חיכתה שהמנוע יתחמם, ובזמן שהמקום מתמלא באור השמש, היא פתחה את החלון ונגבה מטלית. היא חיפשה במגירת האחורית, שם נשארו מגבות חדשות, ופנה את היד, והצלילה של נייר קפצה לרצפה.
היא הרימה, ובין השטחים נפל טלפון. של מי? הוא לא היה של דוד, היא הכירה את הטלפון שלו, אבל זה היה משהו אחר, דגם לבן, עם תווית סגולה. ראשיתה נחתך במחשבות שליליות אולי דוד לקח את זה בטעות, כמו שעשוי לספר סיפורים, אבל היא לחצה על כפתור והדלקה.
ההודעה הראשונה הייתה מהודיה:
אהובה שלי, כמה מתגעגעת אליך! תבואי מהר! מחכה לך!
שושנה נדהמה, אין סיסמה, היא קראה את השיחה. הרכב המשיך להתחמם, והיא קראה בעיניים מרחבות. השיחה נמשכה ארוכות, כאילו הזמן עצמו נמתח לאינסוף.
היא גילו כי דוד עובד עד חמש בערב, חוזר הביתה רק בשעה שבע. היא מעולם לא שמעה מתי הוא מסיים. מתברר שכל ערב הוא עובר לשעה אחת עם הודיה, ואז חוזר, מתנהג כאילו כלום לא קרה. היא ראתה בתמונות של אישה מבוגרת, כארבעים, שמיוחסת למי הוא?
שושנה זעלה בתשוקת כעס. בדיוק כאשר היא רצתה לצאת מהרכב ולחזור הביתה, ראתה את דוד יוצא ממדרגת הבניין. היא השאירה פתק שהייתה הולכת לחנות, והוא כנראה השתמש ברגע הזה כדי לשלוח הודעה נוספת להודיה.
שושנה נזכרת פתאום איך דוד היה יורד לשעה מאוחרת, שכח את המפתחות, חזר ברכב לעיתים קרובות, ולפעמים יצא ללילה, אך חזר במהירות, כך שהיא לא חשדה דבר.
דוד ראה את שושנה במושב האחורי, נעמד והיגע:
למי העננת? לא הסכמנו על כך!
שושנה כעסה יותר, הקשירה רמת חירור, לחצה על הגז, והרכב נשף אל גדר הפח. היא הרגישה קצת הקלה. היא יצאה, מביטה בדוד המפוכח, וקראה בקול רם:
לך אל ההודייה! אראה לך איך החיים ללא בית ובלי רכב! תעוף, שלא עיני יראו אותך!
היא זרקה את מפתחות האודייה אל ערמת שלטים והלכה הביתה. הילדים הקטנים קמו מבכתם, מבולבלים, לא הבינו מה קרה. כמה דקות אחרי כן, דוד ניסה להיכנס, אבל היא סגרה את הדלת בחוזקה.
לך לביתה! שכח את הדרך אלינו! קראה לכל הבית בקול רם.
דוד, בחולצות ביתיות וסביבת חגיגת קיץ, הלך לכיוון של הודייה, חיבק אותה, אבל הוא לא נותר שם. הודייה פתחו את הדלת, וקול של גבר נשמע בפנים:
מתוקה, כבר כאן? אני מחכה!
התברר שהודייה גם הייתה עם שני גברים, ולא רק עם דוד. היא הסתכלה עליו באשמה וסגרה את הדלת בעוז.
דוד נאלץ ללכת לבית אימו, מרינה לב-נור, שגרה רק שני רחובות רחוק. היא קיבלה אותו בזרועות, העניקה לו תה חם, הקשיבה לסיפוריו של בעלת בית שנשארת בחשכה, והלכה אליו במילה:
אל תדאג, בני! מי ידע שהוולש שלך יפול! אתה תמצא אהבה חדשה, גם בגיל חצישלושים! תזכור, החיים ממשיכים.
דוד נשאר עם אמו, החליט להתחיל מחדש, שמח שזה חופשי, עד שהבין שעליו לשלם תמיכה לילדים הכרח חדש שלא היה לו לפני. הוא הבין שהחיים החדשים אינם קלים, אבל אמא שלו עדיין כאן, כי אחרת היה נעלם.
כדי שלא תפספסו פרסומים מעניינים, עקבו אחרי העמוד! קראו הכיתוב. שתפו בתגובות, תמכו בלייקים.
